לעתים קרובות נדמה שאלוהים לא קיים:
סביבנו אנו רואים עוול מתמשך,
רוע, אדישות ואכזריות.
—פראנסיס, אוונגלי גאודיום, נ. 276
Aעוד יום. עוד רצח המוני. זה הפך להיות כל כך נפוץ שטבחים הפכו לחלק "נורמלי" מהתרבות שלנו. אלא שאין בזה שום דבר נורמלי. אפילו לפני חמישים שנה, ירי המוני היה נדיר לחלוטין. כשהוא התרחש, הוא היה נושא לחשיבה קולקטיבית עמוקה, סרטים דוקומנטריים רבים וחקירות ציבוריות. כעת, הוא פשוט חלק מגליל החדשות השבועי.המשך לקרוא
הסל
Iזו הייתה סתם ריצה רגילה למזבלה - כמה קרשים ישנים, שקיות זבל וקצת ניקיון אביב. זרקתי סל כביסה שבור מלא בנעליים ישנות ובלויות שהיו שייכות פעם לילדים שלי. אבל זה עצר אותי במקום. כשבחנתי את הנעליים האלה, נזכרתי שלקחתי את שמונת ילדיי לחנות, קניתי להם מגפיים או נעלי ריצה, החיוכים על פניהם עם זוג נעליים חדש. הם שיחקו כדורגל במדשאה הקדמית, רצו בבוץ, טיפסו על סוללות שלג או חלבו פרה בנעליים האלה.
אבל עכשיו כל הילדים האלה, חוץ מאחד, עזבו את הבית. לנעליים שנשאו את יקירי כבר אין מטרה. אז עמדתי שם במזבלה, דמעות בעיניי כשזיכרונות גולמיים רצו במוחי. נשמתי נשימה עמוקה ונאנחתי, "אני מזדקן".המשך לקרוא
או על YouTube
Tהתקווה, חרטה, אינה טמונה בידיעת העתיד, אלא בידיעת מחברו. אני חושב שאנשים רבים כיום גוללים בחדשות, או מחפשים פוליטיקאי או מנהיג מסוים, או תפנית אירועים או אפילו אתרים נבואיים כמו... ספירה לאחור לממלכה זה יציע ניצוץ של תקווה שישנה את מהלך הדברים. כן, הידיעה על עידן שלום קרב ובא או "ניצחון הלב הטהור", או הידיעה שאלוהים "מנצח בסופו של דבר" כפי שנאמר, יכולה להיות מסר אופטימי. אבל הוא יכול להיבלע במהירות בכותרת הקודרת הבאה או באסון אישי ובסבל בחיינו. פתאום, אנו יכולים למצוא את עצמנו מחפשים שוב "יציאה", עוד מילת נחמה, עוד מילת תקווה... המשך לקרוא
