השיבה הביתהמאת מייקל ד'אובריין
נכתב במסע הביתה ...
AS המטוס שלנו עולה עם העננים המצטברים לאטמוספירה בה שוכנים מלאכים וחופש, מוחי מתחיל להיסחף על פני תקופותיי באירופה ...
----
זה לא היה כל כך ערב, אולי שעה וחצי. שרתי כמה שירים, ודיברתי את המסר שהיה על ליבי עבור תושבי קילרני, אירלנד. לאחר מכן התפללתי על האנשים שהתייצבו וביקשתי מישוע לשפוך את רוחו שוב על המבוגרים בעיקר בגיל העמידה והזקנים שהגיעו. הם הגיעו, כמו ילדים קטנים, לבבות נפתחים, מוכנים לקבל. בזמן שהתפללתי, אדם מבוגר החל להוביל את הקבוצה הקטנה בשירי שבח. כשהכל נגמר, ישבנו והסתכלנו זה בזה, נשמתנו התמלאה בספירט ובשמחה. הם לא רצו לעזוב. גם אני לא. אבל הצורך הוציא אותי לדלתות הכניסה עם פמליי הרעב.
כשהקבוצה שאיתה נסעתי סיימה את הפיצה, הייתי חסרת מנוחה; עדיין יכולתי לשמוע מהדהד בלבי את הזמרים האיריים ברחוב מצלצלים בשיריהם הקלטיים הנשמתיים כשחלפנו עליהם. "יש לי קבל לחזור לשם, "אמרתי לקבוצה שלי שפיטרה אותי באדיבות.
חברי הלהקה היו כולם בשנות השלושים לחייהם, אולי צעירים יותר. בנג'ו, גיטרה, מנדולינה, מפוחית, חצוצרה ובס זקוף. הם התכנסו במעגל בקדמת הפאב, שרוחבו לא יותר משמונה מטרים. והם שרו. אה, הם שרו, מוזיקה זולגת מהנקבוביות שלהם. הם שרו שירים שלא שמעתי שנים, שירים שנכתבו לפני שנולדתי, שירים שהועברו על פי המסורת המוסיקלית האירית הארוכה. עמדתי שם בחוסר אמון מהצליל ששמעתי מגיע מהגברים הצעירים האלה. הרגשתי שהועברתי אחורה בזמן, בחזרה ליום שבו התמימות הייתה אצילית, כשהלכנו ברחוב בלילה לבד, כשהבתים עולים פחות מ- 50,000 $ וכשאף אחד לא יודע מה פירוש המילה פדופיל. נדהמתי, כי השמחה שחשתי בפגישה מוקדם יותר בערב הייתה ה אותו שמחה שחשתי עכשיו כשלבי רקד לקצב האנושי טוב. כן, זה מה שהיה: הרגשתי את טובת הבריאה ונשבעתי שהבורא היה שם ורקד איתי ...
----
כמה מערבולת מרתקת את דעתי חזרה ארצה כשמטוסנו מתנשא מעליו. אני מביט בנוף שהיה ידוע פעם רק לאלוהים ולרוחות השרת שלו: עיירות מיניאטוריות, חוות וטלאי שדות נמתחים לפניי כשגופי מים מפוזרים משקפים את מעטפת הכחול שלמעלה. ונראה שאני מבין ... כשאלוהים מסתכל על העולם הזה, מעבר לעננים, מעבר לגבולות, מעבר לפילוגים שהאדם עצמו יצר, הוא לא רואה גזע ודת. הוא מביט אל לב האדם, ובקריאת נשימה של שמחה, "זה טוב!"עלי הסתיו מכריזים עליו, הכחול העמוק בים שר אותו, קול צחוקו של האיש מאחוריי ... אה, הוא טוב. הבריאה - בין אנחותיו ואנחותיו - נושפת את שיר לבו של הבורא ..."יצרתי אותך כי אני אוהב אותך! אני מחפש אותך עכשיו כי אני אוהב אותך! לעולם לא אפקיר אותך כי אני אוהב אותך! "
שמתי סט של אוזניות והתחלתי להאזין למייקל בובל לקרון את שירו "בית" ...מוקף מיליון איש, עדיין מרגיש לבד, אני רק רוצה ללכת הביתה, אוי אני מתגעגע אליך, אתה יודע ... לא שיר "נוצרי" הודעות אבל שיר של געגוע לאותה עתיקה, בית- מקום שעבור רבים, למרות תפקוד לקוי שלו, הוא מקום של בטיחות. הפנים של אשתי וילדי חולפים לפניי, ואני לא יכול שלא להפנות את עצמי לעבר החלון כשדמעות חמות מתחילות לזלוג ... טיפות של אהבה בלתי ניתנת לביטוי לעבודת ידו של האל, של הטוב. בהתגלמות, ארוג ויצוק בנשמות הייחודיות וחסרות ההחלפה של משפחתי. טוֹב. כל כך טוב.
טוב יש שם
ואני רואה בבהירות רבה יותר מאי פעם שהמשימה שעומדת לפני, לפני כל הכנסייה, היא להראות לעולם את הטוב הזה, הטוב הזה שיש לו שם: אבא, בן, ו רוח קודש. זה לא טוב רחוק, כוח לא אישי שיורד באקראי על האנושות בכל רגע נתון. לא, זו הנפקה נוכחת תמיד, כל כך קרובה, כל כך קרובה שנשמתי מרגישה שמים שזורים ברגע הנוכחי ...
ממלכת השמים קרובה. (מט 4:17)
אנו נתקלים בו בתפילתנו, אנו שומעים זאת בשיר המתוק של נפש האדם, אנו רואים זאת ברקיע שזועק שלטובת יש שם. לאלוהים יש שם!
אני רואה גם שעלינו למצוא דרך להראות שהקתוליות אינה פילוסופיה, מוסד או ארגון בלבד ... אלא דרך, דרך דרך חיים למצוא את הטוב, או ליתר דיוק, פיוס עם הטוב כדי לשחרר את האנושות מרעיונות האמת והיופי המעוותים שלה שמובילים אותה לעבדות וצער. זהו דרך חיה לכל נפש, לכל גבר ואישה, לכל יהודי, מוסלמי ואתאיסט. זו דרך, שורשית באמת, שמובילה לחיים, מובילה לטוב ... טוב שכבר ניתן למצוא סביבנו סימן, קודש של נוכחות. נוכחות האל.
איך אדון האם אוכל להעביר את המילה הזו שאומרת שהיצירה שלך טובה ושהכנסייה שלך מובילה לטובות עצמה? כיצד ניתן לעשות זאת בתקופה בה הכנסייה שלך איבדה את אמינותה והיא נתפסת יותר ויותר כטרוריסטית של שלום?
אור חגורת הבטיחות מכובה. המטוס מתחיל להתרוקן. בינתיים הגיע הזמן לחזור הביתה ...
