עושה למקרא זה יש קשר לתחושת הדחיפות שאני שומע במכתבים מרחבי העולם:
ארבעים שנה סבלתי את הדור ההוא. אמרתי, "הם עם שליבו שולל והם אינם יודעים את דרכי." אז נשבעתי בכעסי "הם לא ייכנסו למנוחתי". (תהילים 95)
ברמות הרב-ממדיות רבות של כתבי הקודש, קטע זה הוגשם בכמה דרכים שונות בתקופות היסטוריות שונות. זה התגשם במדבר כאשר אלוהים דיבר את המילה הזו לבני ישראל וסיכל את כניסתם לארץ המובטחת. זה התגשם גם כמעט ארבעים שנה אחרי חג השבועות, כאשר בית המקדש בירושלים נהרס.
ועכשיו בדורנו, לקראת סוף השנה, אנו רואים שעברו ארבעים שנה מאז נשפכה רוח הקודש בחידוש הכריזמטי בשנת 1967; ארבעים שנה מאז שהפכה ישראל לאומה במלחמת ששת הימים של 1967; עברו כמעט ארבעים שנה לסגירת הוותיקן השני; ותוך חודשים ספורים יחלפו ארבעים שנה מאז הומאנה ויטה—האזהרה האנציקלופית האפיפיורית מפני שימוש באמצעי מניעה.
מאז, החידוש גווע בעיקר; ישראל עומדת במרכז המלחמות ושמועות על המלחמות; הכנסייה נמצאת בעיצומה של כפירה, אם לא הכפירה הגדולה, בעקבות התעללויות מאז המועצה האחרונה; ונשירת חוסר הציות לאנציקלופיה של האפיפיור פאולוס השישי קצרה את ההשלכות שחזה תתרחש אם אימץ אמצעי מניעה: הפלות משתוללות, גירושין ופורנוגרפיה.
מה השעה?
הגיע הזמן לצפות ולהתפלל.
לקריאה נוספת:
