תשווע לא מוריד את הצלבים שלנו - הוא עוזר לנו לשאת אותם.

לעתים קרובות כל כך בסבל אנו מרגישים שאלוהים נטש אותנו. זו אי-אמת איומה. ישוע הבטיח להישאר איתנו "עד סוף העידן."

שמני סבל

אלוהים מתיר סבל מסוים בחיינו, בדיוק ובטיפול של צייר. הוא מאפשר קורטוב של הבלוז (צַעַר); הוא מערבב פנימה מעט אדום (אי צדק); הוא משלב מעט אפור (חוסר נחמה) ... ואפילו שחור (מזל רע).

אנו טועים במשיכת שערות המברשת הגסות בדחייה, נטישה ועונש. אבל אלוהים בתכנית המסתורית שלו, משתמש ב שמני סבל- שהוכנס לעולם על ידי חטאנו - ליצור יצירת מופת, אם נאפשר לו.

אבל לא הכל צער וכאב! אלוהים מוסיף לבד זה צהוב (נחמה), סגול (שלום), וירוק (רחמים).

אם המשיח עצמו יקבל את ההקלה של שמעון נושא את צלבו, נחמת ורוניקה שמנגבת את פניו, את נחמתן של הנשים הבוכות בירושלים ואת נוכחותן ואהבתם של אמו וחברתו האהובה ג'ון, לא הוא, המצווה עלינו להרים את הצלב שלנו וללכת אחריו, לא לאפשר גם נחמות בדרך?

אבל האם אנחנו באמת יכולים לטוס לשמיים רק במתיחת האמונה (ראה את ההודעה של אתמול)?

לא, חייבים להיות לנו גם כנפיים: צדקה, שהיא אהבה בפעולה. אמונה ואהבה פועלים יחד, ובדרך כלל אחד בלי השני משאיר אותנו כבולי אדמה, כבולים לכוח המשיכה של הרצון העצמי.

אבל אהבה היא הגדולה שבהן. רוח לא יכולה להרים חלוק נחל מהאדמה, ובכל זאת, גוף גוף ג'מבו, עם כנפיים, יכול להמריא לשמיים.

ומה אם אמונתי חלשה? אם אהבה, המתבטאת בשירות לרעך חזקה, רוח הקודש באה כרוח אדירה, ומרימה אותנו כאשר האמונה אינה יכולה.

If I have faith to move mountains, but have not love, I am nothing. -רחוב. פול, א 'קור' 1

עֲנָוָה הוא המקלט שלנו.

זה המקום הבטוח שבו השטן אינו יכול לפתות את עינינו מכיוון שפנינו קרקעיות. אנחנו לא נודדים כי אנחנו שוכבים. ואנחנו רוכשים חוכמה, כי לשוננו דוממת.

במהלך בתפילה בשבוע האחרון, הייתי כל כך מוסחת במחשבותיי שבקושי אוכל להתפלל משפט מבלי להתרחק.

הערב, תוך כדי מדיטציה לפני סצנת האבוס הריקה בכנסייה, זעקתי לאדון לעזרה ורחמים. במהירות כמו כוכב נופל, המילים הגיעו אליי:

"אשרי עניים ברוחם".

ענבים יגדל הכי הרבה, לא בלחות הקרירים, אלא בחום היום. כך גם האמונה, כאשר שמש הניסיונות תכה עליה.

כאשר הייתי חופשי זמן מה ניסויים ופיתויים, אני מודה שחשבתי שזה סימן לגדילה בקדושה ... סוף סוף ללכת בצעדים של ישו!

... עד שהאב הוריד את רגלי בעדינות לאדמה של פּוּרעָנוּת. ושוב הבנתי כי בכוחות עצמי אני פשוט עושה צעדים לתינוק, מועד ומאבד את שיווי המשקל.

אלוהים לא מניח אותי כי הוא כבר לא אוהב אותי ולא נוטש אותי. במקום זאת, אז אני מכיר בכך שהצעדים הגדולים ביותר בחיים הרוחניים נעשים, ולא מזנקים קדימה, אלא למעלה, חזרה לזרועותיו.