כאישה העומדת ללדת מתפתלת וזועקת בכאבים, כך היינו לפניך יהוה. נולדנו והתפתלנו מכאבים והולדנו רוח ... (ישעיהו 26: 17-18)
… ה רוחות של שינוי.
ON זה, ערב חג גבירתנו מגואדלופה, אנו מסתכלים לעברה שהיא הכוכבת של האוונגליזציה החדשה. העולם עצמו נכנס לערב של אוונגליזציה חדשה שבמובנים רבים כבר החלה. ועדיין, האביב החדש הזה בכנסייה הוא אחד שלא יתממש עד תום עד קשיחות החורף. לפי זה, זאת אומרת, אנחנו ערב צרה גדולה.
ערב השינוי
רבים מכם כתבו במהלך שלוש השנים האחרונות, שהתעוררו בליבכם על ידי רוח אלוהים. אתה נאבק כמוני עם האזהרות הנוקבות שנורו על פני חרטום הכנסייה פעם אחר פעם. העמים של העמים הנוצרים לשעבר אינם יכולים להתמיד הכפירה הזו בלי שיד ה' הרחומה תפעל בצדק. למה אתה מסתכל מהחלון על העולם? אכן, אתה רואה פשעים מצערים בכל מקום. כמעט ולא ניתן לזהות את פני העולם שכן האדם יצא למסע של ניסויים בחיים שאפילו הליברלים ביותר מבין אבותיו היו מסתכלים עליהם באימה. חוק הטבע פינה את מקומו ללא טבעי; הטוב נקרא עכשיו רע. אבל כפי שהמשיח, שנצלב שוב בליבנו, מסתכל על העולם, האם הוא לא מוציא את אותן המילים שאמר בגולגותא?
אבא, סלח להם. הם לא יודעים מה הם עושים!
אבל לא ניתן לומר את אותו הדבר על הכנסייה שלו, שבמשך אלפיים שנה הוא לימד, יצר ונשם את רוחו. אם העולם אבוד היום, זה בגלל שהכנסייה שלו באומות רבות הפכה לאיבוד, לא צייתנית, נודדת וחסרת החלטיות. שכן גוף המשיח הוא גם הכוכב שעלה בעולם כדי להדריך את האומות אל הלב הקדוש של ישוע. אבל מה זה אנחנו רואים! מה זה המרד הזה בשורותיה שלה! מהי השחיתות הזו שהגיעה עד לדרגים הגבוהים בשורותיה?
האם ה' לא זועק אלינו:
הכנסייה שלי, הכנסייה שלי! בקושי ניתן לזהות אותו. אפילו הילדים הכי יקרים שלי איבדו את תמימותם! כמה רחוק נפלת מהאהבה הראשונה שלך! איפה הבישופים שלי? איפה הכוהנים שלי? היכן מורם קול האמת כנגד שאגת האריה? למה השתיקה הזו? האם שכחת למה אתה קיים; למה הכנסייה שלי קיימת? האם ישועת העולם, של נשמות אבודות, אינה עוד התשוקה שלך? זו התשוקה שלי. זו התשוקה שלי - הדם והמים ששפכתי, ושופכת שוב היום על מזבחותיכם. האם שכחת את המאסטר שלך? האם שכחת שאין עבד גדול מאדונו? האם אינך נקרא למסור את חייך למען הכבשים שלך, עבורי, עבור המשימה שנתתי לך לפני 2000 שנה? אתה לא סופר את העלות? כן, זה החיים שלך! ואם תשמור אותם למענך, תאבד אותם. וכך הגענו לשעה הגדולה אשר ניבאתי מראשית הימים! שעת הבחירה. שעת ההחלטה. שעת הדם והתהילה והצדק והרחמים. זו השעה! זו השעה!
באשר לעצמי, כאוונגליסט הדיוט, נאבקתי נורא, ולעתים קרובות ביליתי את המילים שנאמרו לי לעתים קרובות כל כך לדבר. אני רוצה לבכות שלום! אבל כל מה שאני רואה הם ענני הסערה של ההרס המתאספים יום אחר יום, רגע אחר רגע באופק של הציוויליזציה הזו. האם אני צריך להגיד את זה? האם אני צריך לשכנע עוד? תסתכל במו עיניך. ראה עם הנשמה שלך. האם שנאה, סטייה ושחיתות כזו יכולה להימשך? יתרה מכך, האם תרדמת המוות של כל כך הרבה רבים בכנסייה יכולה להימשך בזמן שהאריה המשוטט עוקב וטורף את ילדי העולם כרצונם?
זה מתחיל בכנסייה
גביע הצדק עולה על גדותיו. עם מה? עם הדם של הלא נולד. עם זעקות הרעבים. עם היללה של המדוכאים. בצערם של אותן נשמות אבודות שאבדו כי לא היו להן רועים. הערב שעתה עלינו הוא, באופן מפתיע, לא ערב משפטו של עולם עקום, אלא שיפוטו של אלוהים את הכנסייה, אשר אפשרה לחיות בר וגנבים להיכנס לכרמיה.
כי הגיע הזמן שיפוט יתחיל בבית אלוהים; אם זה מתחיל אצלנו, איך זה יסתיים עבור מי שלא מציית לבשורה של אלוהים? (1 פטרוס 4:17)
אלוהים הוא אהבה. הוא תמיד מתנהג באהבה. והדבר הכי אוהב לעשות, למען כלתו ומתוך רחמים על עולם גוסס, הוא להתערב בכוח ובעוצמה. אבל מהי ההתערבות הזו? ודאי זה לאפשר לבני אדם לקצור את מה שזרעו!
הגיע הזמן שהגרזן יונח לשורש העץ. עונת הגיזום הגדול כבר כאן. מה שגוסס יגוזם, ומה שמת ינתק ויזרק לאש. ומה שחי יוכן לקראת האביב החדש כאשר ענפי הכנסייה יתרחבו כמו עץ חרדל כדי לכסות את ארבע פינות הארץ. פירותיה יטפטפו דבש - המתיקות של טוהר, אהבה ואמת. אבל קודם כל, יש להניח את הלהב של אש הזיקוק לגוף.
בכל הארץ, אומר יהוה, שני שלישים מהם ייכחדו ויאבדו, ושליש יישאר. אני אביא את השליש השלישי דרך האש, ואעדן אותם כמו כסף מזוקק, ואבדוק אותם כמו שנבדק זהב. הם יקראו בשמי ואני אשמע אותם. אני אגיד "הם העם שלי", והם יגידו "יהוה אלוהי." (יז 13: 8-9)
יריית האזהרה
מעטים מבינים שגברתנו הופיעה ברואנדה בתור גבירתנו מקיבהו לפני רצח העם שם ב-1994, בהופעות שהתקבלו מאוחר יותר על ידי האפיפיור עצמו. היא הראתה לבעלי החזון הצעירים תמונות מדויקות מחרידות של מה יקרה אם המדינה לא תחזור בתשובה על הרוע שהחזיקו בלבם. כך גם היום, גבירתנו ממשיכה להופיע, אבל אנחנו ממשיכים להתעלם ממנה. וכמו שעשתה באפריקה לפני השחיטה, היא בוכה, ובוכה, ובוכה.
אמא, בבקשה! למה אתה לא עונה לי? אני לא יכול לשאת אותך כל כך מוטרד... בבקשה אל תבכה! הו, אמא, אני אפילו לא יכול להושיט יד כדי לנחם אותך או לייבש את העיניים שלך. מה קרה שעושה אותך כל כך עצוב? אתה לא נותן לי לשיר לך ואתה מסרב לדבר איתי. בבקשה, אמא, מעולם לא ראיתי אותך בוכה, וזה מפחיד אותי! — אלפונסין בעל החזון בחג ההנחה, 15 באוגוסט, 1982; גבירתנו מקיבהו, מאת Immaculée Ilibagiza, pg. 146-147
גבירתנו הגיבה, וביקשה מבעל החזון, אלפונסין, לשיר: "Naviriye ubusa mu Ijuru" (באתי מגן עדן בשביל כלום):
אנשים לא אסירי תודה,
הם לא אוהבים אותי, באתי מגן עדן לחינם,
השארתי שם את כל הדברים הטובים לחינם.
הלב שלי מלא בעצב,
ילד שלי, הראה לי את האהבה,
אתה אוהב אותי,
תתקרב אל ליבי.
התקרב אל ליבי
ולכן היא שואלת אותנו, האמא הבוכייה הזו... אלה שיקשיבו... תתקרב אל ליבי. מי שכן, היא מבטיחה, ימצא מקלט בסערה הזו שעומדת להשתחרר - אני מאמינה, שבירת כלבי הים. 
אחסן כמה סחורות, כמה שבועות של מזון, מים ותרופות (ואת השאר תשאיר לאלוהים.) אבל יותר מהכל, שים את חייך בסדר עם אלוהים. השיל את מעיל החטא שעדיין דבק בך. הפעלה לווידוי אם אתה צריך! הזמן קצר מאוד. בטח בישוע. שעת האמונה - של הליכה מלאה באמונה - היא כאן. חלק מאיתנו ייקרא בית; אחרים ימותו; ועוד אחרים יובלו על ידי ארון הברית אל החדש עידן השלום אשר אבות הכנסייה המוקדמים, כתבי הקודש וגברתנו ניבאו. כולנו נקרא למסור עדות עוצמתית, שליחות אליה התכוננו בימים אלו ב- מִבצָר. אל תפחד. פשוט תישאר ער! זכרו תמיד, הבית שלכם בגן עדן. שים את עיניך בישוע, זכרו שהעולם הזה הוא צל חולף, שבריר זמן קצר באוקיינוס הנצח.
ברוך השם, אהיה איתך בשעה זו כל עוד הוא ירשה, להתפלל עבורך ולדרבן אותך כפי שרבים מכם עושים עבורי. העיתוי של אלוהים, ככל שייקח זמן רב להתפתח, אינו ידוע לנו. וכך אנו מתבוננים, ומתפללים, ומקווים יחד... כי כל מה שנמצא כאן ובא טמון בתוכניות ההשגחה האלוהית.
כשהאדמה התקשה ברוע, שלח אלוהים את המבול גם כדי להעניש וגם כדי לשחררו. הוא קרא לנח להיות אביו של עידן חדש, דחק בו במילים טובות, והראה שהוא סומך עליו; הוא נתן לו הוראה אבהית לגבי הפורענות הנוכחית, ובחסדו ניחם אותו בתקווה לעתיד. אבל אלוהים לא רק הוציא פקודות; אלא עם נח שותף לעבודה, הוא מילא את התיבה בזרע העתיד של כל העולם. -רחוב. פיטר קריסולוגוס, ליטורגיה של השעות, עמ' 235, כרך א'
אנחנו כמובן לא רוצים את סוף העולם. עם זאת, אנחנו כן רוצים שהעולם הלא צודק הזה יסתיים. אנחנו גם רוצים שהעולם ישתנה מהותית, אנחנו רוצים את תחילתה של הציוויליזציה של האהבה, בואו של עולם של צדק ושלום, ללא אלימות, ללא רעב. אנחנו רוצים את כל זה, אבל איך זה יכול לקרות ללא נוכחות המשיח? ללא נוכחותו של המשיח לעולם לא יהיה עולם צודק ומתחדש באמת. — האפיפיור בנדיקט ה-XNUMX, הקהל הכללי, "בין אם בסוף הזמן ובין אם במהלך חוסר שלווה טראגי: בוא אדוני ישוע!", L'Osservatore רומנו12 בנובמבר 2008
