לאחר תפילת ערב, פר ' קייל ואני דנו בצורך המתנה הנבואית להקמת הכנסייה. בזמן שדיברנו, סערה עברה מעל לבורג וברק האיר את השמים. מיד הוא העביר לנו מסר:
one who prophesies [speaks] to human beings, for their building up, encouragement, and solace.- א 'קור' 1: 14
אז אפשר לומר שכל מה שביניהם - המדרגות המובילות במעלה ההר הקדוש ברוך הוא - הם כריזמות של רוח הקודש, כאשר "נבואה" היא המעקות.
נבואה "פירושה הידיעה המוקדמת של אירועים עתידיים, אף שלעתים היא עשויה לחול על אירועי עבר שאין בהם זיכרון, ולהציג דברים נסתרים שלא ניתן לדעת על ידי האור הטבעי של התבונה." (אנציקלופדיה קתולית).
Pursue love, but strive eagerly for the spiritual gifts, above all that you may prophesy.(א 'קור' 1: 14)
להבנה מעמיקה יותר של מתנת הנבואה לחץ כאן.
אנו מתפללים "בוא רוח הקודש!" אז כשהרוח מגיעה, איך זה נראה?
האייקון של ההגעה הזו הוא החדר העליון: עירוי של חסד, כוח, סמכות, חוכמה, זהירות, ייעוץ, ידע, הבנה, עוצמה ופחד מאלוהים.
אבל אנו רואים גם משהו אחר ... משהו שהכנסייה לא הצליחה להכיר לעתים קרובות: שחרורו של כריזמות בתוך הגוף. פירוש המילה היוונית שפול השתמש בה כריזמה היא "טובה" או "תועלת". אלה כוללים מתנות ריפוי, דיבור בלשונות, נבואה, הבחנה ברוחות, ניהול, מעשים אדירים ופירוש לשונות בין היתר.
בואו נהיה ברורים: אלה מתנות כריזמטיות - ולא "המתנות של הכריזמטיק". הם אינם שייכים לקבוצה או לתנועה אחת בתוך הכנסייה, אלא שייכים לכל הקהילה הנוצרית. לעתים קרובות מדי, שלחנו את המתנות למרתף הכנסייה שם הם מוסתרים בבטחה בגבולות אסיפת התפילה של מעטים.
איזה אובדן גדול זה לקהילה! איזו שיתוק זה הביא בכנסייה! הכריזמות הללו, אומר לנו פול, נועדו לבניית הגוף (ראה 1 קור 12, 14:12). אם זה כך, ספר לי, מה קורה כשגוף האדם מפסיק לנוע על מיטת בית חולים? שרירי האדם מתערערים - צולעים, חלשים וחסרי כוח.
כך גם כישלוננו ליישם את כריזמות רוח הקודש הביא לכך שכנסייה שנרדמה על צדה, לא הצליחה להתהפך ולהראות את פני המשיח לעולם פוגע. הקהילות שלנו התערערו; הנוער שלנו איבד עניין; והמתנות שנועדו לבנות אותנו נותרות מוסתרות מתחת לאבק הטבילה שלנו.
אכן, בואו רוח הקודש - בואו לחדש בנו מחדש את מתנותיכם שבעתיים ואת הכריזמות השופעות, לתפארת האל, לחידוש הכנסייה ולהמרת העולם.
רב אנשים אומרים שיש להם קשר אישי עם ישו. אחרים מדברים על מערכת היחסים שלהם עם האב. זה נפלא.
אבל כמה מאיתנו מנהלים קשר אישי עם רוח הקודש?
האדם השלישי של השילוש הקדוש הוא בדיוק זה–אדם אלוהי. אדם שישוע שלח להיות העוזר שלנו, פרקליטנו. אדם שאוהב אותנו באהבה בוערת - כמו לשון אש. אנו יכולים אפילו "לצער את רוח הקודש" (Eph 4: 30) בגלל האהבה הבלתי אפשרית הזו.
אך כשאנחנו נכנסים לחג הגדול של חג השבועות, הבה נביא שמחה גדולה לחבר האינטימי הזה. בואו נתחיל לדבר עם רוח הקודש, מלב אל לב, לאהוב למאהב, לפתוח את רוחנו לרוח, בידיעה שבגלל אהבת האב, בגלל הקרבתו של ישוע, אנו חיים כעת, נעים וישותנו בזה האדם הקדוש ביותר, האלוהי והנפלא ביותר: המצנח - שהוא האהבה עצמה.
the love of God has been poured out into our hearts through the Holy Spirit that has been given to us.
–רומאים, 5: 5
חברים יקרים,
אנשים חדשים רבים כתבו כמנויים לניוזלטר שלי. מכיוון שכולנו מקבלים כל כך הרבה מיילים בכל יום, אני מנסה לשלוח לעתים רחוקות ככל האפשר. לכן אני שומר על א יומן יומי שממשיך ונבנה על המדיטציות שאני שולח, כשאני מרגיש שהאלוהים מוביל. "יומן מארק" הוא פורסם כאן.
לאלו מכם חדשים במשרד שלי, אני זמרת / כותבת שירים וקתולית מיסיונרית מקנדה. אתה יכול לשמוע קטעי שירים מ תקליטור ההלל והפולחן האחרון שלי כאן, כמו גם אלבומים אחרים.
אתה יכול גם לקרוא ביקורות על כל המוסיקה שלי.
לחץ על שלי לוח הופעות ומשרד לראות מתי אני יכול להיות באזור שלך.
ו קישור זה לוקח אותך אל שלי דף הבית. אלוהים יברך את כולכם, ותודה על תפילותי למען משפחתי ולשליחן הקטן שלנו.
מארק מולט
[מוגן בדוא"ל]
www.markmallett.com
חג הביקור
בהריונה עם ישו ביקרה מרי את בת דודה אליזבת. עם ברכתה של מרי, מספר הכתוב שהילד ברחמה של אליזבת - יוחנן המטביל -"קפץ משמחה".
ג'ון חש יֵשׁוּעַ.
כיצד נוכל לקרוא את הקטע הזה ולא לזהות את חייו ונוכחותו של אדם בתוך הרחם? היום, לבי נשקל בצער ההפלה בצפון אמריקה. והמילים, "אתה קוצר מה שאתה זורע" התנגנו במוחי.
LA בשר הוא עצלן ועבודת אלילים. אבל חצי הקרב מכיר בכך, והחצי השני אז, לא מתקן בזה.
הרוח היא זו שממיתה את מעשי הבשר (רום 8:13)–לא קינה מרוכזת בעצמה. לשים מבט אל ישו במבט של אמון, במיוחד כאשר אנו מכבידים על ידי חטא אישי, זה בדיוק האמצעי בו הרוח כובשת את הבשר.
ענוה הוא שער לאלוהים.
הדימוי של זה הוא הגנב על הצלב. הוא תלה במשקל בשרו החוטא. אך עיניו היו קשורות למשיח ... וכך, ישוע - שמבטו היה מופנה אליו באהבה ורחמים יוצאי דופן אמר, "אמן, אני אומר לך, היום אתה תהיה איתי בגן עדן."
למרות שאנו עשויים להיתלות בכובד כישלונותינו, עלינו רק לפנות אל ישו במבט של ענווה וכנות, ואנחנו נהיה בטוחים שנשמע את אותו הדבר.
IF אני הייתי אלוהים, צופה נפרש לנגד עיני הכל-כותרות בכותרות הכואבות של היום, במרד הגלוי בתוכניות שלי, באדישות הכנסייה שלי, בבדידותם של האמידים, ברעב של העניים ובאלימות כלפי הקטן שלי יחידות…
... הייתי ממלא את אוויר האביב בניחוח הכי יפה, צובע את שמי הערב בצבעים מענגים, משקה את הקרקע בגשמים קרירים ושולח רוח חמה על פני האדמה שתלחש בכל אוזן,
"אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך ..."
* צילמתי תמונה זו לאחר שרתתי בכנס בססקצ'ואן, קנדה.
זה בעצם הבין, בהתבסס על מה שמשיח עצמו אמר, כי יהודה בחר בגורלו הסופי. ישוע אומר על איש קריות, "it would be better for that man if he had not been born." ושוב בהתייחס ליהודה, "is not one of you a devil?"
עם זאת, לא רק יהודה בגד במשיח: כולם ברחו מהגן. ואז פיטר הכחיש את המשיח שלוש פעמים.
אך כולם חזרו בתשובה ... וכך היו דבריו הראשונים של ישו אליהם לאחר שקם מהמתים, "Peace be with you." יהודה לעומת זאת לא חזר בתשובה; לאחר שבגד בחיים, אז הוא לקח את חייו. המשיח היה סולח לו ומציע את נשיקת שלום לפטור את נשיקת בגידה. אך יהודה לא התגייר, וכך, "it would have been better if he had not been born."
האם אוכל לבגוד במשיח כמו יהודה ולאבד את ישועתי? כן, זה אפשרי, כי כמו ליהודה, גם לי יש רצון חופשי. אבל אם אני לא מתייאש - אם אחזיר את ליבי למשיח כמו שעשה פיטר - אהבה ורחמים יקבלו אותי בחזרה מהר יותר ממה שחטאתי.
I AM נמשך כל כך חזק בימינו אל יוחנן 15 שם אומר ישוע,
Whoever remains in me and I in him will bear much fruit, because without me you can do nothing.(פס '5)
איך נוכל לצמוח בקדושה אי פעם אם לא נישאר בו? תפילה הוא זה שמושך את מיץ רוח הקודש לנשמתנו, מה שגורם לניצני הקדושה לצמוח. אבל הם יפרחו רק אם נטפח אותם ב רצון האל:
If you keep my commandments you will remain in my love.(פס '10)
תשווע אומר לפני בואו,
Nation will rise against nation, and kingdom against kingdom; there will be famines and earthquakes from place to place. All these are the beginning of the labor pains.(מט 24:7)
אמנם ראינו את הדברים במהלך אלפיים השנים האחרונות, אבל מה שיש לנו לֹא נראה כי אירועים אלה הולכים וגוברים בתדירות, כפי שהם, כמו חבלי לידה. אז אם אנחנו בימים ההם, מה הלאה? הפסוק הבא:
Then they will hand you over to persecution, and they will kill you. You will be hated by all nations because of my name.
האם קוד דה וינצ'י הוא ההתחלה?
אפיפיור יוחנן פאולוס השני כינה את מחרוזת התפילה "בית הספר של מריה".
באיזו תדירות הייתי המום מהיסח דעת וחרדה, רק שקועתי בשלווה אדירה כשאני מתחיל להתפלל למחרוזת התפילה! ולמה זה צריך להפתיע אותנו? מחרוזת התפילה אינה אלא "קומפנדיום של הבשורה" (Rosarium Virginis Mariae, JPII). ודבר האל הוא "living and effective, sharper than any two-edged sword" (עב 4: 12).
האם ברצונך לחתוך את צער ליבך? האם ברצונך לנקב את החושך הנפש שלך? ואז קח את החרב הזו בצורת שרשרת, ואיתה התבונן את פני המשיח בתעלומות המחרוזת. מחוץ לסקרמנטים אני לא מכיר שום אמצעי אחר שבאמצעותו אפשר להגדיל במהירות רבה את קירות הקדושה, להיות מואר במצפון, להביא לתשובה ולפתוח להכרת האל, מאשר על ידי תפילה קטנה זו של המשרתת.
וככל שתפילה זו חזקה, כך גם הפיתויים לֹא להתפלל לזה. למעשה, אני אישית נאבק במסירות זו יותר מכל דבר אחר. אך ניתן לדמות את פרי ההתמדה לזה שקודח מאות מטרים מתחת לפני השטח עד שלבסוף הוא חושף מכרה של זהב.
אם במהלך מחרוזת התפילה אתה מוסחת 50 פעמים, אז התחל להתפלל שוב בכל פעם. אז רק הצעת 50 אלוהים. –פר. בוב ג'ונסון, מדונה בית מדונה (המנהל הרוחני שלי)
יש לי חש דחף עז לצפות בסרט טרוי במשך מספר חודשים. אז לבסוף, שכרנו את זה.
העיר טרויה הבלתי חדירה הושמדה כאשר אפשרה להציע לאל כוזב להיכנס בשעריה: "הסוס הטרויאני". בלילה כשכולם ישנו, חיילים, שהוסתרו בתוך סוס העץ, הגיחו והחלו לשחוט ולשרוף את העיר.
ואז זה לחץ איתי: העיר ההיא היא הכנסייה.
ONE ביום שנסעתי במרעה בחווה של חמי שמתי לב שיש פה ושם תלוליות בכל השדה. שאלתי אותו למה זה. לפני מספר שנים, הסביר, גיסי זרק זבל מהמכלאה, אך לא טרח לפזר אותו.
אבל זה מה שמשך את תשומת לבי: על כל תלולית הדשא היה ירוק עמוק ושופע.
כך גם בחיינו שלנו ערמנו לאורך השנים פצעים רבים, חטאים והרגלים רעים. אבל אלוהים, מי יכול לעשות "כל הדברים עובדים לטובה עבור אלה שאוהבים את אלוהים" (רומאים 8:28) מסוגל לכל דבר - כולל הטבה באה מערימות הזבל שיצרנו.
לעולם לא מאוחר מדי לאלוהים.
זה בא אליי בתפילה הבוקר:
תפארתה של הכנסייה העתידית לא תהיה כוחה הפוליטי או מבנים עולמיים מרשימים, אלא פניה של האהבה, הזורחים בצורה מבריקה.
אך ראשית, יש לטהר את הכנסייה.
For it is time for the judgment to begin with the household of God(1 נק '4: 17)
פסק הדין התחיל עם ההיררכיה, וימשיך עם בעלי החיים עד שהוא יהפוך לכללי בעולם. נחשפות שערוריות; שחיתות זולגת אל פני השטח; וזה שמתחבא בחושך מתגלה.
אש הזיקוק עושה שלושה דברים: לאורו היא חושפת מעשים נסתרים; על ידי החום שלה, הוא מושך אותם אל פני השטח; על ידי הלהבה שלה, היא צורכת ומטהרת.
זה זמן האור, או רַחֲמִים, כאשר האש חושפת חטא על ידי הבהוב עדין, וחום קרבתה מוציא את מוגלה של הרוע. אם אנו מכירים כעת בחטאינו, אלוהים הוא נאמן וצודק וינקה אותנו מכל מעשה עוול (1 ג'ון 1: 9). אפילו לאלה שנתפסים בחטאים השערורייתיים ביותר מוצעים רחמים לאין שיעור! (שמע, בישופים וכמרים יקרים, אותם מחברים של אינספור שערוריות - ישוע אוהב אותך ומברך אותך בנשיקת השלום! קבל אותה!)
בעד בקרוב, האש תוחל, ותתחיל במלאכת הבעירה שלה זמן האש, או שופט. אם חזרנו בתשובה בזמן האור הזה, יהיה מעט לשרוף; האש תשמש להאיר ולחדד, ולא לצרוך. אבל אוי לאלו שלא חוזרים בתשובה! יהיה הרבה מה לשרוף ... והצער ישפך לרחובות כמו דם.
תישאר, תהיה כלה צנועה, טהורה וקדושה - פניה, מאיר באהבה.
במהלך תפילה, הייתה לי תמונה של תנ"ך ביד אחת, והקטכיזם ביד השנייה. ואז הם הפכו לסינגל פיפיות חרב, מוחזקת בשתי ידיים.
אנו נלחמים לא בכלי הנשק שלנו, אלא בזה שמשיח נתן לנו: כתבי הקודש ו מסורת.
חשבתי איך אחינו הפרוטסטנטים לעיתים קרובות נלחמים במומחיות רק בחרב החד-פיפיות של הכתוב. אבל, ללא הפרשנות הראויה - מסורת - רבים הפכו את החרב בטעות לעצמם.
קתולים נכנסו לא פעם לקרב עם חרב המסורת היחידה. אבל בלי לדעת את דבר האלוהים, הם התעללו והשאירו את חרבם במעטה.
אך כששניהם מנוהלים כאחד ... שקר מושמד, שקרים מכווצים ועיוורון רוחני מוצא לדרך!
IF הבית הוא "כנסייה ביתית", ואז השולחן המשפחתי הוא המזבח שלו.
מדי יום עלינו להתכנס שם כדי להשתתף בקהילת הנוכחות האחת של השנייה. חדרי האוכל שלנו צריכים להיות מעוטרים בתמונות, סמלים וצלביים שמזכירים לנו את הקדוש. עלינו להקדיש זמן להתענג לא רק על הלחם היומיומי שלנו, אלא גם לשיר את מזמורי חיי היומיום שלנו, זרועים בניצחונות וקשיים.
מעל לכל, זה צריך להיות מקום של תפילה, שמשיח יהפוך למשכן הבלתי נראה במרכז חדרנו. או ליתר דיוק, כי המשכן הבלתי נראה עשוי להיפתח, ומשיח העריץ היכן שנאספים שניים או שלושה.
ואם למישהו יש תלונה נגד אחיו או אחותו, אמו או אביו, עליו לדבר עם אותו לפני הערב, ולהחליף את סימן השלום - כלומר סליחה.
כן, אם הבתים שלנו היו הופכים לכנסיות ביתיות, הבדידות הכואבת הזו שמסתמנת מתחת לנוחיות הטכנולוגית של צפון אמריקה, תובנה. כי היינו מגלים אותו אליו אנו משתוקקים, ישב לידי, באחי, אחותי, אמי ואבי.
כמו שהוא, הטלוויזיות שלנו הפכו למשכן החדש, וחדרי המחשבים שלנו, הקפלות החדשות. אנחנו הבודדים לזה.
שלושה משבעת ילדינו בארוחת הערב: "קודש המשפחה"
תשווע הותיר לנו דפוס כפול פשוט לביצוע: ענווה ו ציות.
He emptied himself, taking the form of a slave... he humbled himself, becoming obedient to death, even death on a cross. Because of this, God greatly exalted him and bestowed on him the name that is above every name.–פיליפינים 2: 7-9
אבל אם אני חוטא, האם לא עזבתי את הדרך? זה מה שאויב הנשמה שלך מבקש שתאמין, כך שהוא יכול לכוון אותך לדרך חדשה: זו של יאוש ו רחמים עצמיים.
אבל להודות בחטאך בקלות - האם זו לא ענווה? להתוודות - האם זו לא ציות? אז אתה מבין, החטא שלך (בתנאי שזה לא חטא מוות) מספק הזדמנות לקדם. לא עזבת את הדרך; מעדת על זה.
אבוד הוא הפשטות של מה שמשיח מבקש מאיתנו: להיות "ילדים קטנים". ילדים קטנים נופלים, ודי בקלות. כך גם אדוננו שלוש פעמים לאורך הדרך. אך אם נתמיד בענווה ובצייתנות, גם אנו נעלה על ידי האב על ידי הפיכתנו לדימוי של ישו, תוך שיתוף בחיים הפנימיים של אלוהים - כאן ובחיים הבאים.
בְּכָל פַּעַם יש תפנית חדה של אירועים בחיים, בין אם זה טוב או רע, זה תמיד סימן לנוכחות האל. לא שאלוהים חפץ ברוע; אבל בתוכנית המסתורית שלו, הוא מתיר זאת. ניתן לראות זאת רק בעיני אמונה.
כך שכאשר סבל פתאומי פוקד אותנו (כן ידידי, לא משנה כמה גדול או קטן המטרד עשוי להיות), אנו יכולים לשמוח ו"לתודה בכל הנסיבות "בכך שאנחנו יודעים שאלוהים קרוב, ומאפשר אפילו זאת, ובסופו של דבר נעבוד בכל הדברים לטובת אלה שאוהבים אותו. עבור הלא מאמינים זה נשמע אבסורדי; לנוצרי, זו הזמנה לחושך של קבר. סבל מונע מאיתנו את החושים, אפילו את האינטלקט ולפעמים את הרוח. חייבים ללכת באמונה, ולא בראייה.
ובעוד "שלושה ימים" יהיה תְקוּמָה.
עדיין תלוי במוחי הוא הדימוי של להיות טיפת אדים קטנה, תלויה בשמי האל. בכל רגע יכולתי ליפול על הקרקע אלמלא חסדו ואהבתו שהחזיקו אותי שם. הגאווה והרצון העצמי הם שהופכים אותי ל"כבד "מכדי להישאר בענן זה. כמו כן, להיות "כמו ילד" שנותן לי את קלילות הלב לצוף בחופשיות לטובת אלוהים.
Let anyone who thinks he is standing upright watch out lest he fall!–1 קורינתים 10:12
מצולק, אך לא שבור
חלש, אבל לא פושר
רעב, אבל לא רעב
הקנאות מכלה את נפשי
אהבה טורפת את ליבי
רחמים כובשת את רוחי
חרב ביד
אמונה מלפנים
עין על ישו
הכל בשבילו
זה יובש אינו דחיית אלוהים, אלא רק מבחן קטן כדי לראות אם אתה עדיין סומך עליו -כשאתה לא מושלם.
לא השמש נעה אלא כדור הארץ. כך גם אנו עוברים עונות בהן אנו נשללים מנחמות ומושלכים לחשיכת הבדיקות החורפיות. ובכל זאת, הבן לא זז; אהבתו ורחמיו בוערים באש גוזלת ומחכים לרגע הנכון בו אנו מוכנים להיכנס לאביב חדש של צמיחה רוחנית ולקיץ של ידע חדור.
LA גוף המשיח הוא כמו ענן. גוף "אהבה ערפל".
כל פעם מגיע פיתוי, או סבל, או משיכת בשר כלשהי. זה מתחיל למשוך אותנו, מושך אותנו לעבר ארציות. אם נאפשר לרצון העצמי להצטבר כמו טיפת מים, בסופו של דבר, כוח המשיכה של הבשר, העולם והשטן מתחילים למשוך אותנו עד שלבסוף אנו נופלים מחסד ... צונחים לעבר העולם.
תשובה היא כאשר הרצון העצמי מתאדה, מעלה את עצמו שוב לרצון האלוקי. לא משנה כמה פעמים אנו נופלים, אלוהים לעולם לא ימנע מאיתנו לחזור לענן האהבה.
אך אם נתנגד, הנפילה החופשית תימשך עד שלבסוף אנו מוצאים עצמנו שבורים על סלעי הצער (חטא מוות). אפילו זה לא מונע מאיתנו לחזור לענן, עם לב כן וצנוע. אך כמה קשה יותר כאשר מוצאים את עצמם מתערבבים בין העפר, הפסולת והרעלים של העולם, לאחר שאפשרו לנפש לרוץ בין סדקי סדקי המרד, עם הסיכון הנורא שנפלו לביוביות החושך. .
מָהִיר. זו המילה המתארת בצורה הטובה ביותר את מה שאלוהים עושה בלבבות רבים כיום: שינוי מהיר.
אני לא יכול להדגיש מספיק: אוצרות השמים כן פתוח לרווחה! שאל, ותקבל. אם אנו רוצים להיות קדושים יותר, להירפא, להשתנות, עלינו רק לשאול ברוח של ענווה ואמון, להיות מוכן לקבל.
הזמן כה קצר. ישוע שופך ככל יכולתו לכל מי שמגיע בידיים פתוחות ובלב.
חבר כתב לי היום ואמר שהיא חווה ריקנות. למעשה, אני ורבים מבני לווייתי חשים שקט מסוים. היא אמרה, "זה כאילו שזמן ההכנה מסתיים עכשיו. אתה מרגיש את זה?"
התמונה הגיעה אלי של הוריקן, ושאנחנו עכשיו ב עין הסערה… "טרום סערה" לסופה הגדולה הקרובה. למעשה, אני מרגיש שהרחמים האלוהיים יום ראשון (אתמול) היה מרכז העין; באותו יום בו פתאום השמיים נפתחו מעלינו ושמש הרחמים זרחה עלינו בכל כוחה. באותו יום בו יכולנו לצאת מפסולת הבושה והחטא המעופפים סביבנו ולרוץ למקלט רחמי אלוהים ואהבתו -אם בחרנו לעשות זאת.
כן, ידידי, אני כן מרגיש את זה. רוחות השינוי עומדות לנשוב שוב, והעולם לעולם לא יהיה זהה. אך אסור לנו לשכוח לעולם: שמש הרחמים תסתתר רק בעננים אפלים, אך לעולם לא תכבה.
המשפחה שלי מתשע יצא לטיול אופניים הערב. שביל אמיתי של אופניים, גלגלי אימון, מושבי פעוטות ונגררים לילדים.
אבל מה שהיה אולי יותר משעשע היה אלה שעברנו על המדרכות. אנשים עצרו מתים על עקבותיהם ובהו בנו כאילו היינו להקת האווזים הראשונה שחזרה באביב. ואז שמעתי, “תראה! משפחה!"
לא הייתי בטוח אם לצחוק או לבכות.
כיפות קרח קוטביות
יש לי שהוזכר לפני רומאים 8, המתאר את הטבע כ"נאנק ", ממתין לגילוי בניו ובנותיו של האל. כאילו הטבע מקביל למתרחש ב רוחני תְחוּם.
במהלך תפילה לפני כמה ימים עלתה בראשך המסת מכסי הקרח הקוטביים. מדענים טוענים כי להתמוטטות המהירה תהיה השפעה של מפולת על מערכות אקולוגיות אחרות. נראה לי שזו מקבילה לדברים שנמצאים בתנועה ועתיד לבוא בתחום הכלכלי והחברתי; שברגע שהם יתחילו הדברים יתגלגלו במהירות.
דבריו של גנדולף מ שר הטבעות תחזור למוח:
ברחמיו, ישוע שואל, "האם אתה מוכן?"
זה יום ראשון, חג הרחמים האלוהי, הוא א משמעותי יום של פרופורציות היסטוריות וקוסמיות שאני מאמין שמעטים בכנסייה מבינים. האפיפיור יוחנן פאולוס השני כינה את חג הרחמים האלוהי "התקווה האחרונה לישועה לעולם".
מי שיש לו אוזניים צריך לשמוע.
(למי שמתחייב לווידוי ולקבל את הקודש באותו יום, ישוע מבטיח שכל החטא והעונש הזמני יימחקו. אבל אני מאמין שאלוהים ייתן גם לנפש "הפתוחה" הרבה יותר.)
LIKE מכונית שרוחשת ליד תמרור מהיר, נראה שהלורד העניק לי מבטים קצרים על המבנים השונים בעולם: כלכלות, סמכויות פוליטיות, שרשרת המזון, הסדר המוסרי ואלמנטים בתוך הכנסייה. והמילה תמיד זהה:
הרגשתי מילה חזקה לכנסייה הבוקר בתפילה בנוגע טלוויזיה:
מאושר באמת האדם שלא הולך אחר עצת הרשעים; ולא משתהה בדרכם של חוטאים, ואינו יושב בחברת בוזים, אך תענוגם הוא תורת ה 'והמהרהר בתורתו ביום ובלילה. (תהילים 1)
גופו של ישו - מאמינים שהוטבלו, שנקנו במחיר דמו - מבזבזים את חייהם הרוחניים מול הטלוויזיה: בעקבות "עצת הרשעים" באמצעות תוכניות עזרה עצמית וגורואים שמונו לעצמם; משתהה "בדרכם של חוטאים" על סיטקומים; וישיבה "בחברה" של תכניות שיחה בשעות הלילה המאוחרות אשר לועגים ומבזים טוהר וטוב, אם לא הדת עצמה.
אני שומע את ישוע צועק שוב את דברי האפוקליפסה: "צא ממנה! צא מבבל!"הגיע הזמן שגוף המשיח ייצור בחירות. לא מספיק לומר שאני מאמין בישוע ... ואז לפנק את מוחנו ואת חושינו כמו עובדי אלילים בתכנות מושחתות, אם לא נגד הבשורה. לאלוהים יש עוד כל כך הרבה מה לתת לנו באמצעות תפילה: למי שהוגה את דברו ביום ובלילה.
אז חגור את מותני הבנתך; לחיות בצורה מפוכחת; קבע את כל תקוותך למתנה שתוענק לך כאשר ישוע המשיח מופיע. כבנים ובנות צייתנים, אל תיכנעו לרצונות שעיצבו אתכם פעם בבורותכם. במקום זאת, תהיו קדושים בעצמכם בכל היבט בהתנהלותכם, בדומה לקדוש שקרא אליכם (פטרוס 1)
לורד ישוע, השפע שלנו גורם לנו להיות פחות אנושיים, הבידור שלנו הפך לסם, מקור לניכור, והמסר הבלתי פוסק והמייגע של החברה שלנו הוא הזמנה למות מאנוכיות. - POPE BENEDICT XVI, התחנה הרביעית של הצלב, יום שישי הטוב 2006
ביום 30 במאי, 1862, לסנט ג'ון בוסקו היה חלום נבואי שמתאר באופן לא ידיעתי את הזמנים שלנו - ויכול מאוד להיות שמתאים לתקופותינו.
... בחלומו, בוסקו רואה ים עצום מלא בספינות קרב שתוקפות ספינה מפוארת אחת, המייצגת את הכנסייה. על חרטום הכלי הממלכתי הזה נמצא האפיפיור. הוא מתחיל להוביל את ספינתו לעבר שני עמודים שהופיעו על הים הפתוח.
שישי טוב. באותו יום בו אנו, פרי הצלב, מבקשים לנחם את המתנחם; כדי לנחם את השמיכה; לאהוב את המאהב.
אלוהים אדירים, כל מה שיש לי להציע לך הוא חומץ החולשה על ספוג הענווה. שתקבל את המאמצים שלי לנחם אותך ... ותודתי על מתנה כה גדולה כמו חייך.
LA מילה נפלה לליבי כמו טיפת האביב הראשונה מקרחון: "מגיע רגע" אדון הזבובים "."
אם ראית את הסרט אדון הזבוביםואז המשך לקרוא. אם לא עשית זאת, תצטרך לשכור אותו או לקרוא את הספר לפני שתמשיך (אזהרה: שפת הסרט גולמית, אך אמיתית). אני באמת מאמין שזו תמונה של המתרחש בעולם, ומה שבא, וכי ישו מחזיר את התמונה הזו לזיכרון מסיבה כלשהי. כשצפיתי לאחרונה בסרט הזה, תוך התחשבות ב"מילה "שנראיתי כאילו שמעתי מהאלוהים, זה העיף את דעתי.המשך לקרוא
מה לעזאזל.
החלטתי לנסוע באוטובוס הסיורים שלנו בכיכר טיימס, ניו יורק.
זה היה מאוחר בלילה. פנינו בהו כלפי מעלה בבלוק אחרי גוש אורות בהירים, שלטי חוצות ומסכי וידאו. תושבי ניו יורק בהו עלינו כלפי מעלה: שישה ילדים, פרצופים מטויחים לחלונות. הם היו משועשעים כמו שאנחנו הסתנוורנו.
סנוור. במהלך ההערצה האוכריסטית אחרי המיסה הבוקר, הרהרתי באורות הבהירים האלה שהדליקו את ברודווי כמו בשעות היום. והמילים באו אלי, "זה א שקר אוֹר." ואכן, מאחורי כל נורה עמדה ההבטחה ל"דבר "כלשהו: הנאה חזותית, כסף, סיפוק מיני, מזכרות, משקאות חריפים ... דברים. אבל לא היכן ראיתי הבטחה לאושר מתמשך - שלווה ושמחה פנימית שיכולים להגיע רק מאור העולם.
הכל היה מפתה ... אבל באותה צורה, אולי, עש נמשך אל חרטום באגים.
שם הוא הרבה דיבורים בימינו על חושך: "עננים כהים", "צללים כהים", "סימנים כהים" וכו 'לאור הבשורות ניתן היה לראות בכך פקעת, העוטפת את עצמה סביב האנושות. אבל זה רק לזמן קצר ...
עד מהרה הקוקלה נובלת ... קליפת הביצה הקשוחה נשברת, השליה מתכלה. ואז זה מגיע, במהירות: חיים חדשים. הפרפר מגיח, הגוזל פורש כנפיים, וילד חדש מגיח מהמעבר "הצר והקשה" של תעלת הלידה.
אכן, האם איננו על סף התקווה?
תשווע לא מוריד את הצלבים שלנו - הוא עוזר לנו לשאת אותם.
לעתים קרובות כל כך בסבל אנו מרגישים שאלוהים נטש אותנו. זו אי-אמת איומה. ישוע הבטיח להישאר איתנו "עד סוף העידן."
שמני סבל
אלוהים מתיר סבל מסוים בחיינו, בדיוק ובטיפול של צייר. הוא מאפשר קורטוב של הבלוז (צַעַר); הוא מערבב פנימה מעט אדום (אי צדק); הוא משלב מעט אפור (חוסר נחמה) ... ואפילו שחור (מזל רע).
אנו טועים במשיכת שערות המברשת הגסות בדחייה, נטישה ועונש. אבל אלוהים בתכנית המסתורית שלו, משתמש ב שמני סבל- שהוכנס לעולם על ידי חטאנו - ליצור יצירת מופת, אם נאפשר לו.
אבל לא הכל צער וכאב! אלוהים מוסיף לבד זה צהוב (נחמה), סגול (שלום), וירוק (רחמים).
אם המשיח עצמו יקבל את ההקלה של שמעון נושא את צלבו, נחמת ורוניקה שמנגבת את פניו, את נחמתן של הנשים הבוכות בירושלים ואת נוכחותן ואהבתם של אמו וחברתו האהובה ג'ון, לא הוא, המצווה עלינו להרים את הצלב שלנו וללכת אחריו, לא לאפשר גם נחמות בדרך?
עם דחיפות אני כותב זאת הערב ... עלינו לשים לב אלוהים. עלינו להסתכל בפשטות על חטאנו ולהתחרט עליו - תשאיר את זה מאחור, למרגלות הצלב.
וידוי ... עלינו ללכת באופן קבוע. סנט פיו אמר כל 8 ימים. האפיפיור יוחנן פאולוס השני אמר מדי שבוע. פעם בשבוע ... בוא אל האב, שפך את ליבך, ותן לו לדבר דברי סליחה וריפוי. למה לפחד ממתנה כל כך גדולה?
אני יכול לשמוע התנגדויות. אבל זה חשוב יותר מעבודה. חשוב יותר מכדורגל ילדים. חשוב יותר מצפייה בטלוויזיה. הנשמה שלנו חשובה יותר מהדברים האלה.
עלינו להכין את ליבנו לקבל אור גדול על ידי קריעת כל דבר שבלבנו שיצור צל.
בתשובה למישהו שכתב, בספק שאלוהים יכול לדבר באמצעות אלימות הטבע:
גם אלוהים לא מכריח את האנושות לאהוב אותו ... אבל שכר החטא הוא מוות. במילים אחרות, האנושות קוצרת את מה שהיא זורעת. אם אנו זורעים הרס, זה מה שאנו קוצרים, באופן טבעי ורוחני. המשך לקרוא