התמדה

הַתמָדָה. אלוהים, כמה חסר לי.

מדוע אני מתמוטט כל כך מהר מתחת למשקל הבשר הקטן ביותר? אני כל כך עייף ועצוב מהיסחותי, העיסוקים המטופשים ובזבוזי הזמן. אני מותש מהריקוד התמידי עם השבריריות שלי.

אדוני נפלתי. סלח לי. אני לא יותר טוב מזה שלא חושב עליך כלום. אולי הוא מתקדם יותר בכך שהוא עושה את חובתו בחוזקה, למרות שסופו אינו לתפארתך. אני, לעומת זאת, יודע היטב את הסוף של כל הדברים ואת מה שאליו צריך לכוון את הלב, מרחיק את הרגע, נסחף ממרמז אחד למשנהו כמו עפיפון ברוח.

אני מתבייש, לורד, בוש מחוסר הנחישות שלי. מרה של עצלנות, קמצנות ופינוק עצמי עולה בגרוני. למה אתה טורח איתי זו באמת תעלומה! האם זה באמת יכול להיות אהבה? יכולה להיות אהבה זֶה סבלני? יכול להיות אהבה זֶה סַלחָנִי? אם כן, אני לא יכול להבין את זה! אני נידון - אשם - ראוי להיזרק החוצה עם אלה שפוגעים בלחי שלך, צולבים אותך כל פעם מחדש.

אבל הייתי אשם בפשע גדול יותר אם הייתי נשאר בייאוש הזה. זה הרי תנאי של גאווה פצועה. זה מקומו של יהודה לברוח בירידה עצמית ובדיכאון; זהו נחלתו של הגנב חסר החרטה להתמיד בצדקות עצמית ובעיוורון לחסדיך; זה מעל לכל הלך הרוח הטראגי של אותו מלאך שנפל, נסיך החושך, להתגורר בו גאה ורחמים עצמיים.

וכך אדוני, אני בא אליך שוב... כפי שאני... שבור, שברירי, פצוע... מטונף, רעב ועייף. אני בא - לא כבן נאמן - אלא בתור אבודה. אני בא עם הווידוי המוכן שלי, עם החרטה הלא מושלמת שלי, והכיס שלי מלא שום דבר מלבד תקווה.

אני בא בעוני. אני בא, כחוטא.

…לְהַבִּיט! מה אני רואה? האם זה אתה, אבא, רץ לעברי ....!