ילל, עצי ברוש, כי הארזים נפלו,
האדירים הושחתו. ילל, אלוני בשן,
כי היער הבלתי חדיר כורת!
הארק! יללת הרועים,
תהילתם נהרסה. (זכ 11: 2-3)
הם נפלו, אחד אחד, בישוף אחר בישוף, כומר אחרי כומר, משרה אחרי כהונה (שלא לדבר על, אבא אחרי אב ומשפחה אחרי משפחה). ולא רק עצים קטנים - מנהיגים מרכזיים באמונה הקתולית נפלו כמו ארזים גדולים ביער.
במבט חטוף על פני שלוש השנים האחרונות בלבד, ראינו קריסה מדהימה של כמה מהדמויות הגבוהות ביותר בכנסייה כיום. התשובה עבור חלק מהקתולים הייתה לתלות את הצלבים שלהם ו"לעזוב" את הכנסייה; אחרים יצאו לבלוגוספירה כדי להרוס את הנופלים במרץ, בעוד שאחרים עסקו בוויכוחים מתנשאים וסוערים בשלל הפורומים הדתיים. ואז יש כאלה שבוכים בשקט או סתם יושבים בדממה המומה כשהם מקשיבים להד של הצער האלה המהדהדים ברחבי העולם.
כבר חודשים שהדברים של גבירתנו מאקיטה - שזכו להכרה רשמית לא פחות מהאפיפיור הנוכחי כשעוד היה מחוז הקהילה לתורת האמונה - חוזרים על עצמם בקלילות בירכתי.