החצוצרה האחרונה

החצוצרה האחרונה, צילום יואל בורנזין

I טלטלו היום, פשוטו כמשמעו, בקול ה 'המדבר במעמקי נשמתי; מזועזע מצערו הבלתי ניתן לביטוי; מזועזע מהדאגה העמוקה שיש לו לאלה בכנסייה שנרדמו לחלוטין.

כי כמו באותם הימים שלפני המבול הם אכלו ושתו, נישאו ונישאו, עד היום בו נח נכנס לתיבה, והם לא ידעו עד שבא המבול וסחף את כולם, כך תבוא בן האדם. (מט 24: 38-39)

אני המום מהאמת המדהימה שבמילים האלה. באמת, אנחנו חיים כמו בימי נח. איבדנו את יכולתנו לשמוע את קולו, להקשיב לרועה הטוב, להבין את "אותות הזמנים". אין לי ספק שאנשים רבים גללו לתחתית כתיבתי האחרונה, האם ישוע באמת בא?, לראות כמה זמן זה עבר, ואז אמר, "יותר מדי זמן", "אין לי זמן", "לא מעוניין." איך יכול היה נוצרי כלשהו לֹא להתעניין בשאלה זו? יתר על כן, ניתן לנו סמכותי תשובה מהכנסייה ומגבורתנו באשר לקרבת בוא האדון. ועדיין רבות מאותן נשמות מבלות שעות בקלות בהפלגת חומת הפייסבוק שלה או בשיטוט בפסולת חסרת הדעת של הרשת העולמית. אנחנו כנסייה שנמטה על ידי נחמה והנאה, קהה על ידי המל"ט המתמיד של רוח העולם, עד כדי כך שאנחנו לא יכולים לשמוע את רעש פרסות השמיים.

כי איבדנו את הדרך. קתולים רבים נחרדו מהקביעה הבוטה והנועזת של האפיפיור פרנסיסקוס כי איבדנו את שמחת הבשורה; אנשי הדת מתנהגים כמו מנכ"ל המנהל תאגיד; וכי רבים איבדו את רוּחַ של הבשורה, שהיא להגיע לפצועים בחסד המשיח, ולא "אובססיבית" לתורת. דבריו של יחזקאל נקראים ככתב אישום על לבו הקשוח של הדור הזה:

החלשים שלא חיזקתם, החולים לא ריפאתם, הנכים שלא קשרתם, התועים שלא החזרתם, האבודים שלא חיפשתם, ובכוח ובקשיחות שלטתם בהם. אז הם היו מפוזרים כי לא היה רועה צאן; והם הפכו למזון לכל חיות הבר. (יחזקאל 34: 4-5)

בטח, כמה אנשי דת החלו להתסיס ולכתוב מכתבים לממשלה המוחים על חדרי אמבטיה טרנסג'נדרים או על נישואים חד מיניים. אבל זה מאוחר מדי. היינו צריכים להטיף את בשורת החיים עוד בשנת 1968 כאשר הומאנה ויטה דחה את תרבות המוות. היינו צריכים "להקדיש את כל האנרגיות של הכנסייה לאוונגליזציה חדשה" בשנת 1990, שכן יוחנן פאולוס השני התחנן בפנינו, ^[1]רדפורטיס מיסיו, n. כו לא מחכה עד שהברברים כבר פרצו את הדלת. היינו צריכים להיות "נביאים של עידן חדש" בשנת 2008, כאשר בנדיקטוס דיבר ביום הנוער העולמי, ולא לחכות עד שנציפי השקר יציפו אותנו. וכך, מאוחר מדי להחזיר את גאות הרוע, במובן זה כעת עליו לעבור את דרכו. האדם עצמו זרק את השערים לרוכבי אפוקליפסה על ידי מיסוד תרבות מוות. במילים פשוטות: נקצור את מה שאנחנו זורעים.

אבל מה שלא מאוחר מדי זה להקשיב לישו שממשיך להדריך את כנסייתו בתקופה חשוכה זו בקולו של נְבוּאָה.

אך למרבה הצער, רבים איבדו את יכולתם לשמוע את נְבוּאִי קולו של ישו דווקא משום שכבר אין להם ילדותי לבבות. בכנסייה המוקדמת הזמין סנט פול את הנבואה לנאום "באסיפה". כיום, נבואה נבזת על הסף אם לא נאסרת בחלק מהביציות. מה קרה לנו? איזו רוח החזיקה בכנסייה שאנחנו כבר לא מקבלים בברכה את קולו של הרועה הטוב, שאמר שנדע זאת?

הכבשים שלי שומעות את קולי; אני מכיר אותם והם הולכים אחרי. (יוחנן 10:27)

כן, רבים אומרים שהם לא יקשיבו לנבואה אלא אם כן היא "מאושרת". אבל זה שווה ערך מרווה את הרוח! כיצד יכולה הכנסייה להבחין בנבואה אם ​​אפילו לא נקשיב לה?

רבים מילדיי לא רואים ולא שומעים כי הם לא רוצים. הם לא מקבלים את דברי ועבודותיי, ובכל זאת דרכי, בני קורא לכולם. -גברתנו ממג'וגורחה (לכאורה) ל מירג'נה, יוני 2, 2016

מה אנשים יעשו אם מלאך מופיע להם באמצע הלילה ואומר, “הגיע הזמן לקחת את המשפחה שלך למקלט. " האם הם יענו, "זה נחמד מאוד. אבל עד שהבישוף שלי יאשר את ההודעה הזו, אני אשאר כאן, תודה. " אדוני, אם סנט ג'וזף היה מחכה לחלומו שיאושר על ידי הרשויות הדתיות, הוא עדיין יכול להיות במצרים!

יש לנו כל כלי הדרוש לנו כדי להבחין בנבואות - התנ"ך והקטכיזם בתור התחלה, ובתקווה, הבחנה נכונה של הבישוף. אבל אנחנו גם נאיביים אם אנחנו חושבים שהנבואה תתקבל בכל מקום בכנסייה עם פרחים ומחיאות כפיים. לא, הם אבן את הנביאים אז ואנחנו מגלגלים אותם עכשיו. כמה מנביאי אלוהים "לא אושרו" במשך מאות שנים? בזמננו, סט. פיו ופאוסטינה עולים בראש. הפכנו כל כך פושר, מפחד ואפילו ציני לגבי דבר מיסטי שהאתאיסטים החדשים לא צריכים להשתיק את הדוכן שלנו. אנחנו עושים את זה בעצמנו!

יש כאלה שמרחיקים לכת ואומרים "זו התגלות פרטית, לכן אני לא צריך להאמין בזה." אם בישוף מכריז על חזות זו או אחרת או נבואה כאותנטית, כלומר אלוהים מדבר אלינו דרך הכלי הזה, מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים לגן עדן, "אני לא צריך להקשיב לזה"! האם כל מה שאלוהים אומר יכול להיות לא חשוב? האם שכחנו שעיקר תורתו של סנט פול בברית החדשה באה בדרך של "גילויים פרטיים" אליו באופן אישי? אני מרגיש שישו גונח שוב:

כי לבו של עם זה קהה ואוזניהם כבדות לשמיעה, ועיניהם נעצמו, שמא יראו בעיניהם וישמעו באוזניהם ויבינו בלבם, ויפנו אלי לרפא אותם . (מט 13:15)

אחרי המיסה היום, כשקולו של האדון טלטל אותי עד היסוד, הוא העניק לי את כותרת הכתיבה של היום כפי שהוא נוהג לעשות: החצוצרה האחרונה. מעטים מבינים שאנחנו בדקות האחרונות של השעות האחרונות של רחמים לפני דלת הצדק מתחיל לפתוח. מגיע שלב שרחמים כבר לא רחמנים, מתי שופט הוא הרחום יותר.

קראו לי, על ידי כמה, נביא אבדון וקדרות. אבל אני אגיד לך מה זה אבדון וקדרות: תרבות שמאפשרת לגליזציה של רצח חולים, סובלים וקשישים; חברה שסוגרת עסקים, קניונים וכנסיות מכיוון שהפלנו ויצאנו נגד העתיד מחוץ לקיומם; תרבות המקדמת פורנוגרפיה ומשאירה בעקבותיה הרס בחיי גברים ונשים; תרבות המלמדת ילדים צעירים להטיל ספק במיניות שלהם ולהתנסות בה, ובכך להרוס את חפותם ולהרוג את נפשם; חברה הפותחת את חדרי האמבטיה והארונות שלה לסוטים מיניים בשם "זכויות"; עולם העומד על סף מלחמת העולם השלישית עם נשק ההשמדה ההמוני הכי לא מובן. מי הוא הספק של אבדון וקדרות כאן?

אתה אומר, "דרכו של אלוהים אינה הוגנת!" שמע עכשיו, בית ישראל: האם הדרך שלי היא לא הוגנת? האם דרכייך אינן הוגנות? (יחזקאל 18:25)

מה שנמצא באופק הוא עתיד מלא תקווה. כל מי שקורא האם ישוע באמת בא? צריך להתמלא ביראת כבוד ממה שאלוהים מתכנן לשלב האחרון של העולם הזה. אבל לפני הלידה מגיעים כאבי הלידה. ועכשיו הם פתאום עלינו. לפחות, בעלי העיניים יכולים לראות זאת, יכולים להרגיש זֶה. אך מי שבחר באפידורל של נוחות, הנאה ועושר עולמי כמעט לא מבין את מה שכבר בא עליהם כמו גנב בלילה. הדיו אפילו לא התייבש מההסכמים הלאומיים והבינלאומיים שהולכים לקרוע את הקהילות כשהבשורה הופכת בִּלתִי חוּקִי, מוחלף ב"חוקים "שטניים שיהפכו את האב נגד הבן, האם נגד הבת, השכן נגד השכן. לָכֵן…

זו שעת העדה ההרואית. זוהי השעה שבה בישופים וכמרים יהפכו לרועים אמיתיים, להניח את חייהם למען צאנם. זוהי השעה שאבות ימסרו את חייהם עבור ילדיהם. זוהי שעה שבה גברים קמים משנת החטא ונזפים ברוח העולם. נשים יבריאו כשגברים יחזרו להיות גברים, וכך המשפחה תשוחזר.

אלוהים לא מתכוון לסבול יותר עם כנסייה צולעת. עלינו לבחור אחרי מי נעקוב עַכשָׁיו: ישו או רוח האנטיכריסט.

אם נפטרנו איתו גם נחיה איתו; אם נתמיד גם נמלוך איתו. אבל אם אנו מכחישים אותו הוא יכחיש אותנו. אם אנחנו בוגדים הוא נשאר נאמן, כי הוא לא יכול להכחיש את עצמו. (2 טים 2: 11-13)

אנו הולכים לעבור כמה רגעים כואבים מאוד בעתיד הקרוב מאוד, אך גם רגעים של תהילה גדולה. אהבה תמיד מפתיעה. אנחנו הולכים להעיר ... צריך לטלטל את כל העולם. הכנסייה צריך לְהִתְבַּרֵר. היא איבדה את הדרך, ו כשהמנורה שלה כבר לא נשרפת, העולם כולו שקוע בחושך.

החצוצרה האחרונה של אזהרה והכנה נושבים, ונעשה טוב לשקף, לחזור בתשובה ולתעדף מחדש. אלה ימי נח וכל אחד צריך לשאול את עצמו האם הם עדיין בארון הקודש.

הימים בפתח, והגשמת כל חזון. כי לא יהיה עוד חזון כוזב או ניבוי מחמיא בתוך בית ישראל. אבל אני ה 'אדבר את המלה אשר אדבר, והיא תתבצע. זה כבר לא יתעכב, אבל בימיך, בית מרדני, אני אדבר את המילה ואעשה אותה, אומר ה 'אלוהים ... (יח, יב, 12-23)

קריאה קשורה

השתקת הנביאים

פטימה והטלטול הגדול