סיפורי גברת אמיתית

SO מעטים, כך נראה, מבינים את תפקידה של מריה הקדושה בכנסייה. אני רוצה לשתף אתכם בשני סיפורים אמיתיים כדי לשפוך אור על החבר המכובד ביותר הזה בגוף המשיח. סיפור אחד הוא שלי ... אבל קודם, מקורא ...

למה מרי? חזון גיור ...

ההוראה הקתולית על מרי הייתה התורה הקשה ביותר של הכנסייה בעיניי לקבל. בהיותי חוזר בתשובה לימדו אותי את "הפחד מפולחן מרים". זה הוחדר עמוק בתוכי!

לאחר הגיור הייתי מתפלל ומבקש ממרי שתערב לי, אבל אז הספק יתקוף אותי והייתי, כביכול, (מניח אותה בצד לזמן מה.) הייתי מתפלל את המחרוזת, ואז הייתי מפסיק להתפלל מחרוזת התפילה, זה נמשך זמן מה!

ואז יום אחד התפללתי בלהט לאלוהים, "בבקשה, אלוהים, אני מתחנן בפניך, הראה לי את האמת על מרי."

הוא ענה על התפילה בצורה מאוד מיוחדת!

כעבור כמה שבועות החלטתי להתפלל למחרוזת התפילה. התפללתי לתעלומה המפוארת, "ירידת רוח הקודש". פתאום, "ראיתי" אותה, והיא הושיטה לי את זרועותיה (אני בוכה בכל פעם שאני חושבת על זה) כמו שאמא הייתה לילדה, ומשדלת את ילדה לבוא אליה. היא הייתה כל כך יפה ולא ניתן לעמוד בפניו!

הלכתי אליה והיא חיבקה אותי. מבחינה פיזית הרגשתי כאילו אני "נמס". אני לא יכול לחשוב על שום מילה אחרת שתתאר את החיבוק. היא לקחה את ידי והתחלנו ללכת. פתאום היינו לפני כס מלכות והיה ישוע! מרי ואני כרענו לפניו. ואז היא לקחה את ידי והושיטה לעברו. הוא פתח את זרועותיו ואני הלכתי אליו. הוא חיבק אותי! הרגשתי את עצמי הולך, עמוק יותר, עמוק יותר, ואז ראיתי את עצמי נכנס ישר לליבו! צפיתי בעצמי הולך, ומרגיש את עצמי הולך באותו זמן! ואז הייתי שוב עם מרי והלכנו ואז זה נגמר.

כאשר ישוע התינוק הגיע

סיפור נוסף שנשלח אלי על ידי קורא הוא כדלקמן:

ב- 8 בינואר 2009 נפטר אבי. בשנה שלאחר מכן, 2010, נפטר חמי. זה היה כמו לסבול את המחלה ואת מותו של אבי שוב. עכשיו זה היה חמי היקר. סבלתי נורא והסבל גבה מחיר מבריאותי הגופנית. הייתי כל כך חולה, שלא יכולתי אפילו להשתתף בהלוויית חמי כשהוא נפטר. הייתי עור ועצמות ולא יכולתי לאכול דבר. יום אחד בעלי לקח אותי על זרועותיו ובכה. ליבי נשבר אליו. שכבתי במיטה לילה אחד, נלחמתי בדמעות, ותהיתי איך הוא יסתדר בלעדי, אם לא אבריא. הבטתי למעלה לשמיים, דמעות זולגות על פני ואמרתי, "אני לא אעשה את זה אם לא תעזור לי." ואז (בין אם במוחי ובין אם אמיתי אני לא יודע) ראיתי אישה צעירה עומדת ליד מיטתי. היא החזיקה ילד יפהפה בזרועותיה. ידעתי שזו מריה וישו. ילד ישוע נראה כבן שנתיים-שלוש. היה לו שיער כהה ששכב בתלתלים והיה יקר ונפלא למראה! שמחה התגברה בליבי ושלווה הציפה את נפשי למראה המפואר. בלבי (אין צורך במילים), שאלתי אותה אם אוכל להחזיק אותו. כשביקשתי להחזיק אותו, הוא הסתובב והביט באמו. היא חייכה (ושוב התקשרה בלי מילים) אמרה לי, "כן, גם הוא שייך לך."

כמה נכון זה, ישוע בא לכולם, מת לכולם, ושייך לכל מי שלוקח אותו לליבם! באיזושהי דרך מיסטית בלתי מוסברת, לקחתי את ישו בזרועותי, הצמדתי אותו לליבי והלכתי לישון .... שלמתי! שיתפתי את בעלי בחוויה, אמרתי לו שנרפאתי ... ושמחנו!

ההתקדמות שלי למרי 

לפני מספר שנים קיבלתי ספר בשם "הקידוש הכולל על ידי סנט לואיס דה מונפור". זה היה ספר להנחות את האדם קרוב יותר לישו באמצעות קידוש למריה. אפילו לא ידעתי מה פירוש "קידוש", אבל הרגשתי נמשך לקרוא את הספר בכל מקרה. ^[1]מה הפירוש של "קידוש למריה"? יש הסבר יפה באתר האינטרנט של תנועת הכהנים של מריאן.

התפילות וההכנות ארכו מספר שבועות ... והיו עוצמתיים ומרגשים. כשהתקרב יום הקידוש יכולתי לחוש עד כמה המיוחד הזה של עצמי לאמי הרוחנית יהיה מיוחד. כאות לאהבה ותודתי החלטתי להעניק למרי צרור פרחים.

זה היה סוג של דבר אחרון ... הייתי בעיר קטנה ולא היה לי לאן ללכת חוץ מחנות התרופות המקומית. הם פשוט מכרו במקרה כמה פרחים "בשלים" בעטיפת פלסטיק. "סליחה אמא ​​... זה הכי טוב שאני יכול לעשות."

הלכתי לכנסייה, ועומד לפני פסל של מרי, עשיתי את קידושי לה. אין זיקוקים. רק תפילה פשוטה של ​​מחויבות ... אולי כמו המחויבות הפשוטה של ​​מרי לבצע את המטלות היומיומיות בבית הקטן ההוא בנצרת. הנחתי את צרור הפרחים הלא מושלם שלי לרגליה וחזרתי הביתה.

חזרתי מאוחר יותר באותו הערב עם משפחתי למסה. כשהצטופפנו בספסל, העפתי מבט לפסל לראות את הפרחים שלי. הם נעלמו! חשבתי שהשוער כנראה הסתכל עליהם אחד וחטט אותם.

אבל כשהסתכלתי על פסלו של ישו ... היו הפרחים שלי, מסודרים בצורה מושלמת באגרטל, לרגליו של ישו. היה אפילו נשימה של תינוק משמים-יודע-איפה שעיטר את הזר! מיד הושרה בי הבנה:

מרי לוקחת אותנו לזרועותיה כמו שאנחנו, עניים ופשוטות ... ומציגה אותנו בפני ישוע לבוש במעטה שלה ואומר, "גם זה הילד שלי ... קבל אותו, אדון, כי הוא יקר ואהוב."

כמה שנים אחר כך, בזמן שהתכוננתי לכתוב את הספר הראשון שלי, קראתי את זה:

הוא רוצה לבסס בעולם דבקות בלבי ללא רבב. אני מבטיח ישועה לאלו החובקים אותה, והנשמות האלה יאהבו את אלוהים כמו פרחים שהונחו על ידי כדי לקשט את כסאו. -שורה אחרונה זו: "פרחים" מופיעים בחשבונות קודמים של הופעותיה של לוסיה. ע"פ פטימה במילים של לוצ'יה: זיכרונותיה של האחות לוצ'יה, לואי קונדור, SVD, עמ '187, הערת שוליים 14.