מילת ה- NOW בנושא קריאות המונים
ליום שני בשבוע התשיעי לזמן הרגיל, 1 ביוני 2015
אנדרטת סנט ג'סטין
טקסטים ליטורגיים כאן
פחד, אחים ואחיות, משתיקה את הכנסייה במקומות רבים וכך כלוא אמת. ניתן לספור את עלות האימה שלנו נשמות: גברים ונשים נותרו לסבול ולמות בחטאם. האם אנו בכלל חושבים בדרך זו, חושבים על בריאותם הרוחנית זה של זה? לא, בקהילות רבות אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו מודאגים יותר מה- סטטוס קווה מאשר לצטט את מצב נפשנו.
בקריאה ראשונה של היום טוביט מתכונן לחגוג את חג השבועות בחג. הוא אומר,
... הוכנה לארוחת ערב משובחת me... השולחן נערך me.
אבל טוביט היה מודע לכך שהברכות שקיבל נועדו לחלוק. וכך הוא מבקש מבנו טוביה "לצאת ולנסות למצוא אדם עני" כדי לחלוק את הארוחה שלו.
בתור קתולים, קיבלנו חגיגה של ממש אֶמֶת, אמון על מלוא ההתגלות, האמת "כולה", כביכול, בענייני אמונה ומוסר. אבל זה לא חג רק ל"אני ".
איך יכול היה להתפתח הרעיון שהמסר של ישו הוא אינדיבידואליסטי ומכוונן רק לכל אדם באופן יחידני? כיצד הגענו לפרשנות זו של "ישועת הנפש" כמעוף מאחריות לכלל, וכיצד הגענו לתפיסת הפרויקט הנוצרי כחיפוש אנוכי אחר ישועה הדוחה את הרעיון לשרת אחרים? —אפיפיור בנדיקט XVI, ספ סלבי (נשמר בתקווה), נ. 16
טוביט מבקש מבנו להביא "מתפלל אלוהים כן" כדי לחלוק את הארוחה שלו. כלומר, המשימה שלנו ככנסייה היא לא לכפות את האמת על אלה שאינם רוצים בכך, להפעיל את דבר האלוהים כמו בוטה. אך באמצעות הביישנות שלנו, גם אלה שפתוחים לאמת כיום מקופחים ומורעבים מאותו "אוכל". מקפחים אותם מכיוון שאנו מפחדים להידחות ונרדפים, וכך אנו אוטמים את שפתינו. "אדם בפחד", אומר האפיפיור פרנסיס,
... לא עושה כלום, לא יודע מה לעשות: מפחד, מפוחד, ממוקד בעצמה כדי שלא יקרה לה משהו מזיק או רע ... פחד מוביל לאגוצנטריות אנוכית וזה משתק אותנו. —פופ פרנסיס, מדיטציית בוקר, L'Osservatore רומנו, מהדורה שבועית באנגלית, נ. 21, 22 במאי 2015
טוביט לא פחד לפתוח את ליבו לעניים. אבל בנו טוביה חוזר ואומר,
אבא, אחד מאנשינו נרצח! גופתו טמונה במקום השוק בו הוא פשוט נחנק!
ללא היסוס קפץ טוביט על רגליו, סחב את המת מהרחוב והכניס אותו לאחד מחדריו במטרה לקבור אותו למחרת בבוקר. לאחר מכן הוא אכל את הארוחה שלו "בצער". אבל אתה מבין, טוביט לא עשה זאת ללא עלות. שכן שכניו לעגו לו באומרו,
הוא עדיין לא מפחד! פעם אחת הוא נצוד להוצאתו להורג בגלל עצם הדבר הזה; אולם כעת, משברח בקושי, הנה הוא שוב קובר את המתים!
מסביבנו הם עניים רוחניים ו"מתים "כיום, במיוחד נפגעי מוסריות מינית. הקידום המתמיד של צורות נישואין אלטרנטיביות, תאווה, סטיות מיניות, חינוך מיני גרפי, פורנוגרפיה וכדומה "הורגים" את נשמת האדם, באופן מבהיל ביותר את בני הנוער. ועדיין, הפחד, התקינות הפוליטית והרצון לאשר הם סירוס והשתקה של גוף המשיח. הומיליות מרגיעות את האגו שלנו לעיתים קרובות, מפסיקות לקרוא לנו לחזור בתשובה ונמנעות מבעיות "כפתור חם" שיעוררו מחלוקת אם לא רדיפה. בישופים מוציאים הצהרות גורפות ואלגנטיות שמאחורי שעריהם שמתעלמים בעיקר מהתקשורת ולעיתים נדירות 
נקרא על ידי העשירים. והדיוטות עוצמות את הפה במקום העבודה, בבתי הספר ובשוק במטרה "לשמור על השלום".
אלוהים אדירים, האם איננו כמו הכהן והלוי במשל השומרוני הטוב, הולכים שוב על "הצד ההפוך" של הכביש כדי להימנע מלהתמודד, להתלבש ולהבריא באופן אישי את הפצעים של אחינו הגוססים אחיות? שכחנו מה זה אומר "בכה עם אלה שבוכים." [1]עיין רומא 12: 15 כמו טוביט, האם אנו בוכים על שברי הדור הזה? ואם כן, האם אנו בוכים מכיוון שהעולם הפך "כל כך רע" או בוכים מתוך חמלה לאחרים שנמצאים בשעבוד? דבריו של סנט פול עולים בבהלה:
אני אומר לך, אחים, הזמן אוזל. מעתה ואילך, שיהיו אלה שיש להם נשים להתנהג כאילו אין להם, אלה שבוכים כמו לא בוכים, אלה שמחים שלא שמחים, אלה שקונים כלא בעלי, אלה שמשתמשים בעולם כלא משתמשים בו באופן מלא. כי העולם בצורתו הנוכחית חולף. (1 קור 7: 29-31)
כן, הזמן חלף לדור הזה - כמעט כל נביא אותנטי בעולם נושף בחצוצרה זו (לבעלי אוזניים לשמוע). האפיפיור בנדיקטוס קרא לכנסייה להתעורר לרוע הסובב אותנו:
עצם ישנוניותנו לנוכחות אלוהים היא שהופכת אותנו לרגישים לרע: איננו שומעים את אלוהים מכיוון שאיננו רוצים להיות מוטרדים ולכן אנו נותרים אדישים לרוע."... נטייה כזו מובילה ל "א קשתיות מסוימת של הנשמה כלפי כוח הרשע ... ישנוניות התלמידים אינה בעיה של אותו רגע אחד, אלא של כל ההיסטוריה, 'ישנוניות' היא שלנו, של אלה מאיתנו שאינם רוצים לראות את מלוא כוחו של הרוע ולא רוצים להיכנס אליו תשוקה." - POPE BENEDICT XVI, סוכנות הידיעות הקתולית, הוותיקן, 20 באפריל 2011, הקהל הכללי
לפיכך, יותר מהאמת, העולם זקוק לו אמת באהבה. כלומר, כמו טוביט, נפשות חבולות ופוגעות מחכות שנקבל את פניהם ב"חדר "של ליבנו בו נוכל להכניס אותם לחיים. רק כאשר הנשמות יודעות שהם אהובים על ידינו, הם באמת פתוחים לקבל את תרופת האמת שאנו מציעים.
האם שכחנו את זה האמת משחררת אותנו? כיום, יותר ויותר קתולים קונים את השקר ש סוֹבלָנוּת, אלא, הוא הדרך לשלום. ומכאן, הדור שלנו הגיע לסבול, למעט כמה נשמות אמיצות, כמעט כל התבטלות שהאנושות יכולה להעלות על הדעת. "מי אני שאשפוט?", אנו אומרים - מעוות את משמעות אמירתו האופנתית של האפיפיור פרנסיס. וכך אנו שומרים על השלום, אך א שלום כוזב, כי אם האמת קובעת אותנו f
רי, ואז שקר משעבד. שלום שקר הוא א זרע של הרס שבמוקדם או במאוחר ישדוד את שלום נפשינו, משפחותינו, עיירותינו ואומותינו אם נניח לו לנבוט, לצמוח ולהשתרש בקרבנו "כי הזורע על בשרו יקצור שחיתות מהבשר" [2]עיין גל 6:8.
כריסטיאן, אתה ואני נקראים אומץ, לא נחמה. אני מרגיש שהאדון בוכה היום ושואל אותנו:
אתה מתכוון להשאיר את אחיי ואחיותיי למות?
או כמו טוביט, האם נרוץ אליהם עם בשורת החיים - למרות הלעג והרדיפה שאנחנו מסתכנים בהבאת עצמנו?
לאור הקריאות של היום אני רוצה להתחיל סדרת כתבים נועזת השבוע על מיניות וחופש אנושי בכדי לדבר אור אל תוך החושך המוחלט שפלש, בימינו, למתנה היקרה ביותר הזו של המיניות שלנו. בתקווה שמישהו, איפשהו, ימצא את המזון הרוחני הדרוש לו בכדי להתחיל לרפא את פצעי ליבם.
אני מעדיף כנסייה חבולה, כואבת ומלוכלכת בגלל שהיא יצאה ברחובות, ולא כנסייה שאינה בריאה מלהיות מרותקת ומדבקות בביטחונה שלה ... אם משהו צריך להפריע לנו בצדק ולהטריד את מצפוננו, זה היא העובדה שכל כך הרבה מאחינו ואחיותינו חיים ללא כוח, אור ונחמה הנובעים מידידות עם ישוע המשיח, ללא קהילת אמונה שתתמוך בהם, ללא משמעות ומטרה בחיים. יותר מאשר מהפחד לסטות, תקוותי היא שנתרגש מהפחד להישאר סתומים בתוך מבנים שמעניקים לנו תחושת ביטחון כוזבת, מתוך כללים שהופכים אותנו לשופטים קשים, מתוך הרגלים שגורמים לנו להרגיש בטוחים ואילו בדלתנו אנשים רעבים וישוע לא מתעייף לומר לנו: "תן להם משהו לאכול" (Mk 6: 37). —פראנסיס, אוונגלי גאודיום, n. כו
קריאה קשורה
תודה על התפילות והתמיכה שלך.
