בִּמְהִירוּת! מלא את המנורות שלך! המילה עכשיו

אני לאחרונה נפגשו עם קבוצה של מנהיגים ומיסיונרים קתולים אחרים במערב קנדה. בליל התפילה הראשון שלנו לפני הקודש הקדוש ברוך הוא, זוג מאיתנו התגברו לפתע בתחושת צער עמוקה. המילים הגיעו לליבי,

רוח הקודש מתאבלת על הכרת תודה לפצעיו של ישוע.

ואז כעבור שבוע בערך, עמית שלי שלא נכח איתנו כתב ואמר,

במשך כמה ימים הייתה לי התחושה שרוח הקודש דוברת, כמו הרהורים על הבריאה, כאילו אנו נמצאים בנקודת מפנה כלשהי, או בתחילתו של משהו גדול, שינוי כלשהו בדרך שהאל עושה דברים. כמו שאנו רואים כעת דרך כוס בחושך, אך בקרוב נראה בצורה ברורה יותר. כמעט כבדות, כמו שלרוח יש משקל!

אולי תחושת השינוי הזו באופק היא הסיבה שאני ממשיכה לשמוע בלבי את המילים, "בִּמְהִירוּת! מלא את המנורות שלך!" זה מסיפורם של עשרת הבתולות שיוצאות לקראת החתן (מט 25: 1-13).

הבתולות

עשר הבתולות מייצגות את הנטבלים. חמש מהבתולות (אשר ישוע מכנה "חכמים") מביאות שמן למנורותיהן; החמישה האחרים לא מביאים שמן, ולכן הם נקראים "טיפשים". המשיח מזהיר אותנו: להיטבל זה לא בהכרח מספיק. זה לא מספיק לומר, "אדוני, אדוני..." ישוע אומר,

רק מי שעושה את רצון אבי" ייכנס לגן עדן (מתי ז' 7).

ג'יימס אומר לנו, "מה זה טוב, אחים שלי, אם מישהו אומר שיש לו אמונה אבל אין לו יצירות?" (2:14) "אמן, אני אומר לך, כל מה שעשית למען אחד האחים הכי פחות טובים שלי, עשית בשבילי." (מתי כ"ה:25). אכן, מי שנטבל נולד מחדש. אבל אם הוא לא יגיב לחסד זה - אם יחזור למעשי החושך - הוא כמו מי שהוא נוֹלָד מֵת.

לפיכך, השמן במנורות הוא בראש ובראשונה אהבה.

מה אם?

אבל אפשר להתפתות לייאוש ברגע זה: "מה אם ביליתי את חיי בחטא, אנוכיות ועצלנות? אין לי כמעט יצירות טובות! האם מאוחר מדי למלא את המנורה שלי?"

ישוע עונה על כך במשל אחר שבו בעל הקרקע משלם את אותו שכר יום לפועלים שהתחילו עם עלות השחר, ולמי שהתחילו לעבוד בסוף היום בשעה 5. כשהראשון התלונן, אמר בעל הקרקע, "האם אתה מקנא כי אני נדיב?" (מתי כ':20-1)

הפעם היחידה שזה מאוחר מדי... היא כשזה מאוחר מדי: כשהריאות שלך הפסיקו להתמלא והלב שלך הפסיק לפעום. רגע לפני שמת מהצליבה, נאמר לגנב שחוזר בתשובה על ידי המשיח, "היום אתה תהיה איתי בגן עדן" (לוק כ"ג:23). במשל אחר, הגבאי שהיה "חמדן, לא ישר ונואף... הלך הביתה מוצדק" בגלל הודאתו: "אלוהים, רחום עלי חוטא" (ל"ח 18). הישועה הגיעה לביתו של זכאי שפשוט תפס את מבטו של ישוע (לכס יט:13-19). ואת הבן האובד חיבק אביו בדרך הילד לבקש סליחה (לוקס 15: 11-32).

אמונה - מגנט הרחמים

בלב כל אחת מההמרות הללו של "הרגע האחרון" היא אֱמוּנָה–לא יצירות טובות.

כי בחסד ניצלת מאמונה וזה לא ממך; זו מתנת האל; זה לא מעבודות, ולכן אף אחד לא יכול להתפאר. (אפרים 2: 8)

אך ברור באותה מידה כי אמונה זו נִרגָשׁ כל מקבל בתשובה; כלומר, הם בחרו להשאיר אחריהם את חייהם הישנים ולנהל את החיים המוסריים המשתמעים בעקבות המשיח. הם התרגשו על ידי אהבה. המנורות שלהם היו מלאות עד גדותיה באהבה שאלוהים שפך לתוכם (רומים ה, ה). וכך, מכיוון ש"האהבה מכסה על הרבה חטאים" (5 פט' ד', ח'), הם ניצלו באמת.

נדיבות רחמי האל עוצרת נשימה.

אך כך גם הצדק שלו. דוגמאות אלה, אני מאמין, מתייחסות יותר לעובדי אלילים, ולא לטבילים. אנו ששמענו את הבשורות, שיש לנו את הסקרמנטים בקצות אצבעותינו, שטעמנו וראינו שה 'טוב ... מה התירוץ שלנו?

איבדת את האהבה שהייתה לך בהתחלה ... זכור אז איך קיבלת ושמעת; שמור על זה, וחזור בתשובה. אם אתה לא שומר, אבוא כמו גנב, ולעולם לא תדע באיזו שעה אגיע אליך. (Rev 2: 2: 4, 3: 3)

עלינו במיוחד חלים דבריו של יעקב: "אדם מוצדק ממעשים ולא באמונה בלבד" (ב':2).

אני מכיר את יצירותיך; אני יודע שאתה לא קר ולא חם... אז בגלל שאתה פושר... אני ארק אותך מהפה שלי." (התראות ג:3-15)

אמונה ללא מעשים מתה. (יעקב ב':2)

ישוע עוקב אחר אזהרה זו בהתגלות באומרו, "כי אתה אומר, "אני עשיר ואמיד ואין לי שום צורך" (3:17). במשל הבתולות כתוב הן את כל נרדם. האם זו יכולה להיות, אולי, השינה שהעושר והעושר הביאו על הכנסיות האירופיות והמערביות בפרט? "תבין עד כמה ירדת!" (2: 5)

במשל הבתולות, חצות לא סימנה את בואו המיידי של המשיח; עדיין הייתה תקופה קצרה של עיכוב. אני מאמין שזאת יכולה להיות התקופה שאנו נכנסים אליה (כמה זמן שנמשך התקופה). מה שברור, הוא שאותן "בתולות" שהתכוננו למשפט מִרֹאשׁ, היו אלה שהגיעו לחג החתונה.

שמע שוב את דברי יוחנן פאולוס השני: