קליפורניה
לפני בערב חג המולד גלשתי לכנסייה להתפלל לפני הקודש. לפתע התגבר עלי בצער נוראי. התחלתי לחוות את דחייתו של ישוע על הצלב: דחיית הכבשים שאהב, הוביל וריפא; דחיית הכהנים הגדולים אותם לימד, ואפילו השליחים שהוא הקים. כיום, שוב, ישו נדחה על ידי העמים, נבגד על ידי "כהנים גדולים", וננטש על ידי תלמידים רבים שפעם אהבו אותו וחיפשו אחריו אך כעת מתפשרים או דוחים את אמונתם הקתולית (הנוצרית).
האם חשבת שבגלל שישוע בשמיים הוא כבר לא סובל? הוא כן, כי הוא אוהב. כי אהבה נדחית שוב. מכיוון שהוא רואה את הצער הנורא שאנו מעלים על עצמנו מכיוון שאיננו מחבקים, או ליתר דיוק, תנו לאהבה לחבק אותנו. האהבה מנוקבת פעם נוספת, הפעם על ידי קוצי הלעג, ציפורני חוסר האמונה והרוחב של הדחייה.
למחרת כשהתעוררתי בבוקר חג המולד, שמעתי את המילים בלבי:
עדיין יש תקווה.
אך שוב, שמחת הרגע ההוא הוצפה באותו צער שחשתי את חוה לפני כן. זה היה כאילו לומר:
נשמות עדיין יכולות להינצל ... אבל צער ימיך חייב לבוא.
וכך, יש עוד הרבה עבודה לעשות. אני רוצה לחזור שוב על מילה שכתבתי ב- 23 בדצמבר, 2006. כשהתכתבתי עם מישהו שמעתי מילה חזקה שבי:
אל תפסיקו את העבודה הדחופה של תפילה לנשמות!
זו התחושה שחלקם בגוף המשיח חיפשו את עצמם בכדי להמתין לסערה. אבל ישו בסערה! המשיח נמצא ברחובות, בדרכים האחוריות ובדרכים המזמינות את המסע שלו שמישהו יבוא עכשיו. והתפילות המתפללות שלנו הן בתורן הזמנות שהוא מחלק.
כן, התפילות שלנו נחוצות, כל כך נחוצות. זו המתנה הגדולה ביותר לחג המולד שאנחנו יכולים לתת, ועדיין להעניק השנה.
אל תפסיקו את העבודה הדחופה של תפילה לנשמות!
... התפללו זה לזה, כדי שתבריאו. התפילה הנלהבת של אדם צדיק חזקה מאוד. (ג'יימס 5: 16)
